בשבת התארחו אצלי קרובי משפחה חמודים.
הבת הקטנה שלהם, בת ארבע וחצי,
קראה לאבא שלה 'אשר! אשר'! אני רוצה מים!"
אבא שלה קצת התעצבן ואמר לה "אני לא אשר, אני אבא!"
ואני רואה את זה כל הזמן, איך ילדים קטנים מתלהבים לנסות את זה,
לקרוא לאבא או לאמא בשם הפרטי ולראות איך הם מגיבים.
למה זה באמת מפריע לנו, כהורים, שהילד שלנו קורא לנו בשם הפרטי?
למה אנחנו מעדיפים שהוא ישתמש במילה הגנרית 'אבא' או 'אמא'?
בגלל שאבא ואמא, הם לא אנשים פרטיים.
בתפקידם כהורים, הם לא "משה" או "רחלי",
הם חלק ממשהו גדול הרבה יותר, של יצירת חיים, הם שותפים של אלוקים.
זה מתבטא אצלינו כהורים, כשאנחנו מוכנים לתת מעל ומעבר, ולשלם מחירים אישיים גבוהים בשביל הילדים שלנו.
אנחנו לא פועלים מתוך האגו הפרטי שלנו,
כדי לספק לעצמינו איזה חשק עלום,
אלא מתוך רצון להיטיב לעולם, להוסיף חיים.
משהו שמחובר למה שמעבר לנו, לכל הקיום האנושי.
חושבת על נשים שמתמודדות עם קושי בפוריות, כמה מאמצי על הן עושות איזה כאבי נפש וגוף הן מוכנות לסבול רק כדי להביא ילד לעולם. זה כמעט לא רציונלי, ובטח שלא מגיע ממקום אגואיסטי ופרטי. זה מהמקום האלוקי, הכללי, זה שמחובר למהות של חיינו כאן.
וזה בא לידי ביטוי גם בדברים הקטנטנים בחיים-
להחליף חיתול, להכין ארוחת ערב, לשמוע מה היא מספרת על החברה מהגן, לקפל שוב גבעות של כביסה לכולם.
בואו נתחבר למהות הגדולה של להיות הורים. גם בהורות שלנו וכמובן במבט שלנו על ההורים שלנו.
שיהיה שבוע מבורך ובשורות טובות
