פעם הגיעה אישה לייעוץ זוגי, וסיפרה איך בעלה מתנהג ומה היא עושה על מנת לשנות את ההתנהגות הזו.
וואלה יופי, ענתה לה היועצת.
תמשיכי לחנך אותו, להעניש אותו ולאלף אותו, ובסוף את תצליחי ויהיה לך… פודל!!!
צחוק צחוק
אבל מי רוצה לחיות עם פודל?
הרבה פעמים בזוגיות צד אחד הופך להיות הפודל, זה שעסוק כל הזמן בלרצות את בן הזוג השני. (הרבה פעמים זו האישה…) וראו זה פלא, למרות שהפודל משקיע כל כך הרבה מאמצים כדי לרצות את בן הזוג שלו- עדיין הזוגיות שלהם ממש לא משהו…
איך אפשר להסביר את זה?
כי בדינמיקה בין אנשים, יש תפקידים.
מול המטפל יהיה המטופל, מול הרודף יהיה הקשה להשגה, ומול הפודל?
מול הפודל המרצה יש מישהו שאף פעם לא מרוצה.
ואם ניקח את זה קדימה- מול המרצה, נמצא מישהו שדורש דרישות מוגזמות, סוג של קריזיונר שעל מנת למנוע את ההתפרצויות שלו צריך כל הזמן לעשות מה שהוא רוצה בניסיון להרוויח כמה דקות חסד.
ואיך מרגיש אדם כשחושבים עליו שהוא קריזיונר? מתמלא אהבה וחיבה לבן זוגו?
ברור שדינמיקה כזו לא יוצרת קשר אוהב ומכבד, ולכן לפודלים אין זוגיות טובה.
אותו עיקרון עובד מול ההורים שלנו.
כשאני פודל מול ההורים שלי, בעומק הם בעיני הקריזיונרים, בעלי הדרישות המוגזמות.
אני עסוקה בלרצות אותם, בלעשות מה שהם אומרים. זה יכול להראות כמו כיבוד הורים, אבל באמת זה ממש לא מכבד אותם.
ולמה? כי ברמה המוסרית- אני הטובה והם הגרועים.
אני הטובה שלוקחת אחריות על הסיטואציה ודואגת שכולם יהיו מרוצים, שלכולם יהיה טוב וכולם ירגישו בנוח, והם? הם יוצאים הפסיכים שעושים מה בראש שלהם בלי להתחשב בכלום ובאף אחד.
אחרי הניתוח הזה די ברור למה אחרי כל מה שאני עושה הם לא שמחים ולא מרגישים שאני מכבדת אותם…
אז אל תהיו פודלים.
זה לא טוב לזוגיות שלכם ולא טוב ליחסים שלכם עם ההורים שלכם.
