אני משתדלת

שבוע מבורך!
מה שלומך?
היה פה שקט השבוע… זה לא שלא היה לי מה לומר כמובן, פשוט חשבתי שתרצו קצת שקט…
אז ברוך ה' נפתחה קבוצה מקסימה מאוד, והיה לי יומולדת, וגם הרצאה בכנס 'מבשר שלום' בחיפה, ובעל במילואים וכיף גדול סך הכל.
ומהכל אני רוצה לספר על תובנה אחת.

נסעתי עם סבתא שלי לים. בת 88 שה' ישמור אותה. אז היתה לי הזדמנות נדירה לקבל הרבה שעות סבתא, והיא סיפרה הרבה.

''אני, מה יש לי להגיד על אמא שלי. היא הכל בשבילי. בלעדיה לא הייתי קיימת. את יודעת שכשהיא התאלמנה בגיל 28 ונשארה עם שלושה ילדים קטנים- היא היתה יכולה לשים אותנו באיזה בית יתומים ולהתחיל חיים חדשים. אז זה היה מקובל.
אבל היא החליטה לבחור בנו, ובימים ההם לא היה סיכוי שמישהו ירצה להתחתן עם אלמנה מטופלת בילדים. היא שילמה על זה מחיר יקר. יש לי רק טוב להגיד עליה.''

אני, כנכדה, זוכרת את אמא שלה. ובואו… אפילו מהסיפורים עליה אפשר להבין שהיא לא היתה טיפוס קל.

'מה, לא היה לך קשה שהיא היתה כזו פדנטית? שהיתה לה ביקורת על כל דבר?'

''מה זה קשור אלי?
היא היתה אומרת לי לנקות, ואני הייתי מנקה ואז זה לא היה מספיק טוב לדעתה, אז ניקיתי שוב, ובפעם השלישית אמרתי לה שזה מה שאני יכולה לעשות, ואני משתדלת.
וזהו. ''

וכשאני כותבת אני קולטת שאפשר לקרוא את זה 'מלמעלה' כביקורת. אבל לא. זה ממש מלמטה. וזה המילים שתפסו אותי. אני משתדלת.
זה לא שאת (אמא) מגזימה עם הדרישות שלך. אני בכלל לא דנה בך ובמה שאת דורשת.
היא גם לא כעסה על עצמה שהיא לא נקיה ומסודרת כמו שאמא שלה רוצה.

יש פה החזקה של שני צדדים. מצד אחד קבלה עצמית, ומצד שני קבלה של אמא והשתדלות לעשות כמיטב היכולת לשמח אותה.

ויכול להיות שהיא לא תשמח. לעולם משום דבר. זה שלה. אני כבת מכבדת את הרצון שלה ומשתדלת.

ומאז גם אני משתדלת.
במה שאפשר.
וזה מאוד מרגיע.

שיהיה שבוע מבורך
מלא בישועות ובשורות טובות