שבוע טוב!
טעות חשיבה שאני פוגשת לא מעט היא
שהורים מגשימים את עצמם דרך הילדים שלהם.
''בגלל שאמא שלי לא יכלה ללמוד פסנתר כשהיא היתה קטנה,
היא מכריחה אותי ללכת לחוג נגינה למרות שאני בכלל לא אוהבת את זה''
האמת היא קודם כל שזה שהבת שלי תנגן
לא ישנה את זה שאני לא מנגנת.
זה בכלל לא עניין של הגשמה עצמית.
אמא שולחת את הילדה שלה ללמוד נגינה,
משלמת, מסיעה ומשקיעה את כל האנרגיה מסביב
משום שהיא חושבת שנגינה זה דבר מאוד טוב
והיא רוצה שלבת שלה תהיה את היכולת הזו.
איך היא יכולה לדעת שזה דבר טוב?
מהחוויה שלה.
היא רצתה לנגן ולא היתה להורים שלה את היכולת לתת לה את זה,
והיא מתאמצת מאוד כדי לתת את הדבר הטוב הזה לילדה שלה.
יפה מאוד שהאמא חושבת שזה טוב,
אבל מה אם הבת לא רוצה לנגן?
שאלתי חברה שבבגרותה מאוד התבאסה שהיא לא יודעת לנגן-
מה תעשי אם הילד שלך פשוט לא ירצה ללכת לחוג?
היא חשבה רגע-
נראה לי שאני אתעקש איתו.
הוא צעיר ולא מבין עדיין כמה הנגינה היא מתנה לחיים.
למרות שזה מבאס להכריח ילד, אני חושבת שזה לגמרי לטובתו.
(השאלה כמה להכריח ומתי לוותר היא אישית, ואני מאמינה שאם ההורה ממשיך להכריח זה כי באמת חושב שזה טובת הילד.)
שמעתי פעם על נגן קלרינט מוכשר ומצליח
שעד היום כועס על ההורים שלו שהכריחו אותו ללמוד נגינה.
ממש כל הילדות היו להם ריבים איתו סביב הנגינה. לא כיף בכלל.
היום הוא מתפרנס בכבוד מהקלרינט, נהנה ומממש את הכישרון שלו,
אבל לא סולח להורים שלו על המריבות בילדות.
לדעתי בנאדם גבר היה הולך להורים שלו
ומנשק להם את הרגליים שהם המשיכו להתעקש איתו
ובזכותם יש לו מקצוע.
נראה לי די מגעיל להתעלם מהעובדות שבזכות העקשנות שלהם,
וזה שהם לא בחרו בדרך הקלה- לוותר לו ולהיות ההורים הנחמדים,
הוא יכול היום להתפרנס מהכישרון שלו.
ועכשיו כשאני חושבת על זה, העיקרון הוא אותו עיקרון
גם בענייני תורה ומצוות, הכשרה מקצועית ומה לא.
מה דעתך?
שיהיה שבוע מבורך
בשורות טובות
