החיים הם או קשים או רעים. אין אפשרות שלישית.
את המשפט הזה כותבת אנאבלה שקד בספר המופלא 'לקפוץ למים'. ספר חובה בעיני.
למרות שהמשפט הזה נראה ממש רע, הוא פשוט נכון.
בחיים יש קשיים. לא מעט.
קשה לקום בבוקר, קשה להתמיד בעבודה, לגדל ילדים זה לא תמיד גן של שושנים (אולי כן, מהסוג הקוצני). גם לחפש זוגיות זה לא תהליך קל, וגם כשזוכים לזוגיות יש לא מעט התמודדויות שצריך להתאמץ כדי לעבור אותן בטוב. לא אמרתי מילה על הקשרים עם ההורים שלנו, אבל על זה אני מדברת כאן כל הזמן.
כן, החיים קשים. וקשה זה לא אומר רע. קשה זה דבר שצריך להתאמץ בשבילו. ומאמץ זה לא דבר רע.
אלא אם כן,
יש לך בראש מחשבה שהחיים אמורים להיות קלים.
דילוג בשדה פורח, מזג אוויר מושלם, וכל האנשים סביבי אוהבים אותי ומוכנים לעשות על מה שאבקש. נו באמת.
אבל המחשבה הזו גורמת לך לראות כל קושי בדרך כדבר רע.
ואז החיים הופכים להיות רעים. פשוט כי הם מלאים בדברים שצריך להתאמץ בשבילם, ומאמץ וקושי הם טעות בלתי נסלחת של היקום כלפי.
ואז אני כועסת. על העולם, על מי שסביבי, על המדינה, הכלכלה, השמאלנים ומשפטנים ומי לא.
גם הדברים שמביאים לי אושר בעיקרון כמו משפחה ותעסוקה הופכים לדבר רע כי צריך להשקיע בהם מאמץ וזה לא תמיד בא בקלות.
צדקה אנאבלה.
מי שלא מוכן להסכים שהחיים קשים, וזה בסדר גמור, וזה לחלוטין שווה את זה, מכניס את עצמו לחיים רעים. וזה לטעמי הרבה יותר גרוע.
ומילה להורים ולמחנכים שקוראים אותי-
יש לנו נטייה אוהבת למנוע מהילדים שלנו קושי.
לתת להם רק משימות קלות ממש (היי פסח) להחליק לפניהם את החיים. שלא יחוו קושי, שיהיו מאושרים.
הכל מאהבה. אבל בטווח הארוך אנחנו מגדלים ילדים שחווים קושי כאסון, מתחמקים מקושי ומהתמודדויות, ובסופו של דבר- חיים רע.
סטיתי מהנושא הרגיל שלנו קצת. אבל זה באמת יושב לי על הלב בזמן האחרון.
שבוע טוב ובשורות טובות!
