לפני כמה שנים,
היינו בנופש משפחתי בקיבוץ דפנה,
כשעוד היה מותר לישון שם באוהלים
וחיזבאללה עוד רק הכינו את המנהרות.
ואז קיבלתי טלפון מאישה שלמדה אצלי בעבר,
שהייתה בסערת רגשות וביקשה ממש לדבר.
כל המשפחה אכלה ארוחת ערב ואני הייתי איתה בטלפון.
היא סיפרה כמה קשה עם ההורים של בעלה הטרי,
איך האמא שלו מתערבת להם בכל דבר,
ואיזה סיוט לה לנסוע אליהם.
זה לא שההורים שלה מציאה גדולה, כן?
גם איתם הדינמיקה מאוד טעונה ובלתי נסבלת.
שיחה ארוכה וקשה.
אני לא לגמרי זוכרת מה אמרתי ואיך הסתיימה השיחה,
אבל לא מזמן קיבלתי ממנה הודעה.
מסתבר שהיא עשתה את הקורס הדיגיטלי שלי לשיפור היחסים עם ההורים,
ומדי פעם כשיש קושי מול ההורים שלה ושלו,
היא חוזרת לשמוע חלקים מהקורס
וכל פעם הוא עוזר לה בנקודה אחרת.
זה משמח, אבל אני מקבלת מדי פעם הודעות כאלה ולא מספרת לכם כאן.
מה שהיה לי חזק, זה מה שהיא כתבה בסוף ההודעה,
על מה שקורה לה בתקופה האחרונה, של המלחמה.
"בזכות החינוך המדהים שגדלתי עליו
ובזכות משפחת בעלי המהממת
רואה איך אנחנו יציבים בתקופה המטורפת הזו…
לו כולם היו יודעים כמה זה פשוט ולא מסובך,
צריך רק לעשות את העבודה."
מודה שהייתי די המומה לקרוא את זה.
החינוך המדהים שגדלת עליו?
זה ממש ממש לא היה נשמע ככה כשדיברנו אז…
והמשפחה המההמת של בעלך?
זו שנדחפה והתערבה בכל דבר? איך זה?
וחשבתי שצריך לספר את זה.
ששינוי ואפילו מהפך בקשר עם ההורים
ועם החם והחמות יכול לקרות, לכל אחת,
גם אם ההיסטוריה המשותפת שלכם לא משהו בכלל.
