הכרת הטוב היא תנאי לקבלת הטוב

בשבוע שעבר הגיע לידי פוסט מרגש שכתבה דודה של תפארת לפידות הי"ד,
שנרצחה בשמחת תורה במסיבה ברעים.
תפארת בחרה ללכת בדרך שונה מהדרך של ההורים שלה,
ואולי בגלל זה הפוסט הזה גרם לי להתרגש יותר מהיחסים בינה לבין ההורים שלה.
אז הנה הפוסט,

וזה הפוסט של רחלי אנקרי, דודה של תפארת:

רוצים מתנה מתפארת?
קבלו.
כלומר, כבר קיבלתם.
אתם פשוט לא יודעים
שהמתנה בידיים שלכם

ובכן חברים,
למי אין בטן מלאה על ההורים שלו?
לא חושבת שאני מכירה מישהו
שאין לו לפחות שק טענות אחד כלפיהם.
שלא החמיאו מספיק
שלא אמרו שאוהבים
(במילים, כי איך אפשר לנקות למישהו קקי
שלוש שנים ולקום אליו 700 פעם בלילה
ולהאכיל ולעבוד כדי שיהיה לו מה לאכול
אם לא אוהבים אותו?)

מישהו שלא כועס על זה
שההורים היו יותר מדי בעבודה
(כי בטח שיחקו פלייסטיישן עם חברים
ולא עבדו עד צאת החמה כדי שיהיה לו מה לאכול)
או שרבו מעל הראש של הילדים
(כי לפני שהם התחתנו-
מישהו בטח לימד אותם איך עושים זוגיות
והם בחרו שלא לממש את הידע
ולחרוץ לילדים את הנפש בכל זאת)

לפני 20 שנה למדתי אצל עליזה בן דוד
שאמרה למשתתפים בסדנה:
(אחרי שהקאנו את כל הכעסים והחשבונות
הלא סגורים שלנו עם ההורים שלנו)
"כולנו ניצולי הורים.
אבל גם הם ניצולי הורים."

נכון, יש פגיעות קיצוניות
אבל זה קיצוני….
רובנו,
גדלנו אצל הורים
שעשו מה שביכולתם לעשות
במסגרת המודעות שלהם.

מתי השתחרר לי המרמור על ההורים שלי?
קצת לפני שהתחתנו,
ברחתי לידידיה לחודש וחצי להודו
(מאוד זוגי מצידי, אני יודעת)
אבל כרווקה ביליתי 5 שנים בחגים
בבתי חב"ד בכל מיני מקומות בעולם
ובלבד שלא אשמע על שולחן החג:
"בעזרת השם שנה הבאה עם בעלך".
אני זוכרת שעמדתי בראש השנה
לקלף שומים
(כשאני אומרת שומים-
אני מתכוונת לשדות של שומים…
כך שגם כשחזרתי לארץ
עדיין הרחתי כמו שרוול שוּם אחד ארוך)
בבית חבד בגואה.
הסתכלתי על ערימת השומים המקולפים
הידיים שלי כבר שרפו מהחריפות
אבל הלב שלי שרף יותר.
באחת- רוויתי מבתי חבד.
באחת- נפל לי הרצון לבית משלי.
זנחתי את השומים המסכנים
הלכתי לגסט האוס שלי
ועשיתי "פתיחה" בספר של הרב ארוש
"שעריו בתודה" שאיתו הסתובבתי בטיול.
ביקשתי שהשם ייתן לי כיוון
איך אני מגיעה לבחירה להתחתן…

נפתח לי שם קטע
שפתח לי את כל הצ׳אקרות
מה זה צ׳אקרות???
כל רגע בקיום שלי עד לרגע זה.
"ההורים הם חבל הטבור הרוחני של האדם
כמו שבבטן האמא מזינה את הילד פיזית
אחרי הלידה – ההורים מזינים את הילד רוחנית
אדם שיש לו תקיעויות בחיים
זה כי יש לו הקפדות על ההורים."
ההקפדה היא כמו גולה בחבל הטבור הרוחני
ולכן השפע לא יכול להתקדם אליו.
ואז הוא אמר –
"תבקשו מההורים שיברכו אתכם,
ברכה של ההורים זה דבר השם ממש"

וואוו. הוממתי!
ברגע אחד –
פרקתי את מזוודות הזעם.
(ספויילר של בדיעבד:
3 חודשים אחרי זה התחתנו)
מאז-
אין אירוע בחיי
שאני לא מבקשת מאמא שלי ברכה (אבא ע"ה)
לפני חיסונים לילדים
לפני תקלוטים (כן כן, כל אירוע)
לפני קניית רכב
לפני פגישות חשובות
קיצור,
אמא שלי נהייתה כספומט ברכות שלי.
יושבת לה על הנשמה.
ליטרלי

למה אני מספרת לכם את זה?
כי בתרבות המערבית של הפסיכולוגיה בשקל
והמרוכזת בעצמה של היום-
אנחנו עסוקים רק ב"ותחסרהו מעט"
במה שאין. במה שנדפק.
זה טרנד לכעוס על ההורים,
להעלות אותם על מוקד התקיעויות שלנו.
אבל באמת של האמת-
הוזרם אלינו כל כך הרבה שפע וחיים מהם,
הרבה יותר ממה שנעצר בגלל הטעויות שלהם.

תפארת על כל המורכבות שלה
והבחירות השונות מאיך שחונכה לעת בגרותה-
היתה ילדה שהאירה פנים להורים שלה
שהכירה בטוב שהיא קיבלה
ובחרה כל הזמן גם לשקף להם את זה.
בכל הזדמנות היא דאגה לספר להם
כמה היא מקבלת מהם
וכמה הם מקור השפע שלה
כמה היא מעריכה את ההורות שלהם
(ולא שתמיד הלך חלק, בטח לא בגיל ההתבגרות)
כמה היא אוהבת ומודה להם.

למה???
למה שאני אניח את הכעסים בצד?
כי מי שלא רואה תמונה מלאה-
עושה שקר בנפשו.
אי אפשר לראות רק את האין.
מי שלא מכיר במה שהוא קיבל-
לא מקבל ב-ת-ו-כ-ו את הטוב.
לא מפנים אותו
לא מטמיע
ולא נהנה ממנו
הכרת הטוב היא תנאי לקבלת הטוב!

תרשו לי לאתגר אותנו השבוע-
ובמקום רק לספר לכם
סיפורים יפים על תיפי
לשלוח אתכם עם שיעורי בית עד שישי הבא:
אני פותחת במבצע
"תפארת הוריך"!
שבוע בו אני מציעה לכם
לאשרר את השפע שקיבלתם מההורים
(לא צריך לחפש הרבה-
זה שאתם חיים זה כבר דבר ענק)
תכתבו הודעה
תשלחו מכתב
תשלחו פרחים עם כמה מילים
שבו אתם מספרים להורים שלכם
(ובעיקר לעצמכם)
מה קיבלתם מהם?
מה האיכויות שהם בנו בכם?
איזה מידות הם לימדו אתכם?
או בקיצור-
תכירו בטוב שקיבלתם -אבל בפניהם.

מאוד אשמח אם בא לכם לשתף פה
במשך השבוע
או אותי בפרטי.
(אני באמת אשמח שתשלחי לי הודעה ותשתפי. אסתר סולטן)

פעם ראשונה שמבקשת לשתף את הפוסט.
מבחינתנו,
אם יש אחד שעשה את זה
בזכות המוות של תפארת-
כבר יש בו ג-ם טוב.
משפט קשה, אני יודעת.
אבל לא באנו לשחק פה…

בתמונה:
הקדשה בספר שתפארת קנתה לאוהד .

עד כאן הפוסט.
מברכת שיהיה לנו שבוע מבורך, שנשמע בו בשורות טובות מאוד
מחכה לשמוע ממך