פעם לימדתי קבוצת נערות, וישבה שם בחורה מאוד מיוחדת. עמוקה, אמיתית, מרתקת.
כשדיברנו על כיבוד הורים היא סיפרה שכשהיא הולכת לטייל בפארק עם אבא שלה והוא זורק את הבדל של הסיגריה,היא אומרת לו- 'אבא, למה אתה זורק על הרצפה? תשים בפח!'
הזדעדעתי והיא לא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה.
את אומרת שאסור להגיד להורים מילה גם כשהם עושים משהו שהוא ממש לא בסדר? זה לא שאני מעוצבנת בגלל שהעליבו אותי או משהו מטופש אחר, זה באמת משהו שהוא לא בסדר, אמיתית. את אומרת שצריך לשתוק?
תגידי, עניתי לה, כשאת אומרת לו את זה, מאיפה את מדברת? מלמעלה או מלמטה?
את כמו המחנכת שלו. מזהירה אותו לא לעשות דברים שאסור. זה המקום הנכון שלך מולו?
אחרי שבוע כשנפגשנו שוב היא סיפרה שהיא חשבה על זה, וזה כל כך העסיק אותה עד שהיא הלכה, בהכי גלוי, ושאלה את האחים שלה מה הם אומרים. בחורה מיוחדת, כבר אמרתי.
אין לך מושג מה יצא מהם בשיחה הזו…
הם התחילו להגיד שכשאני מגיעה הביתה זה כאילו שהגיעה השוטרת לענייני נימוסים ומוסר. הם אמרו שאני כל הזמן מעירה לכולם, שזה מעליב ומקטין אותם, שהם ממש לא אוהבים את זה.
ואני לא העלתי על דעתי שזה ככה! באמת שלא! לא שמתי לב שאני מעירה הרבה! וגם כשאמרתי משהו- זה נטו בגלל שאני רוצה לעשות טוב ולעזור להם! הייתי בכזה שוק!
פתאום כשקלטתי שאני לא במקום מול אבא שלי, הבנתי שאני גם בעמדת מבקרת המדינה מול האחים שלי, ואני ממש לא התכוונתי!
מודה שהיא ממש הרשימה אותי בכנות שלה וביכולת לשמוע את האמת בפנים. ממש אישיות.
ואם אתם מזהים את עצמכם בסיפור, סימן שאתם אנשים ערכיים שממש חשוב להם המוסר והאמת,רק שימו לב שאתם לא נכנסים בטעות לעמדת מבקר המדינה. מומלץ להתחיל בלשים לב לזה ביחסים עם ההורים, משם הרבה יותר קל להמשיך.
שיהיה סגר קל
ובשורות טובות
