בעקבות הפוסט הקודם ששלחתי קיבלתי המון תגובות.
חלק אמרו לי תודה אבל הרבה הסתייגו ואמרו שלדעתם לא תמיד יותר טוב לשתף.
למשל אם זה יפגע בילד שסבא וסבתא ידעו עליו משהו לא מחמיא
או שזה יגרום להם להתערב בזוגיות שלנו
או לתת ביקורת על ההחלטות שהחלטנו
ועוד ועוד.
אז קודם כל זה היה לי כיף לקבל תגובות. אני משקיעה הרבה מחשבה בכתיבה ועושה לי טוב לקבל משוב.
חוצמזה הבנתי שאני צריכה לחדד את הנקודה שרציתי לומר.
אז ככה:
אחת הסיבות שבגללה אנשים לא משתפים הורים בבעיות שלהם היא שהם חושבים שזה יותר מכבד ויותר טוב לא להוסיף להורים דאגה.
אני רציתי להראות שזה לא באמת כזה טוב, הרבה פעמים זה מדאיג יותר, ובכלל העמדה שלנו מול ההורים לא צריכה להיות דאגנית ומגוננת, אלא להיפך- אנחנו הילדים והם ההורים הגדולים והחזקים.
ברור שיש עוד הרבה שיקולים בשאלה האם לשתף הורים בבעיות שיש לנו. ולא תמיד מה שנכון הוא לשתף.
אבל יש נקודה שחזרה על עצמה הרבה ונראה לי מעניין לפתוח אותה:
אני לא משתפת את ההורים שלי בגלל שאני לא רוצה לשמוע מהם ביקורת על ההחלטות שלנו.
פה נראה לי שיש משהו שכדאי לבדוק לעומק.
למה התגובה של ההורים שלך לשיתוף בבעיה היא ביקורת?
אחת החברות שלי כתבה לי בפייסבוק-
אני שיתפתי ושיתפתי. כששיתפתי ממקום שומר או חושש מהתגובה קיבלתי על הראש בהרבה צורות. כשלמדתי לשתף באמת כמו ילדה קטנה שרוצה עזרה מההורים זה היה מופלא.
כשאני משתפת ובלב שלי חושבת “מעניין מה הביקורת שתהיה להם עלינו הפעם”, מה אני מקבלת? עוד ביקורת! כמה מפתיע. וכשאני באה ממקום של ילדה להורים, התגובה אחרת לגמרי.
להיות ילדה זה לא אומר לצפות לעידוד או לעזרה ואז להתאכזב כשזה לא מגיע.
להיות ילדה מול ההורים זה להיות מלמטה, בלי גאווה או ציפיות מוצדקות, ולקבל בשמחה מה שיתנו מתוך ביטחון שהורים רוצים בשבילי רק טוב.
נסו בבית.
