"אני יכולה לדבר איתך כמה דקות? פשוט שמעתי אותך מדברת בטלפון עם הבן שלך בשבוע שעבר…"
אני מפשפשת שניה בזיכרון… אוי לא… איזה בושות!!!
זה היה ביום שסיימתי ללמד מאוחר, התקשרתי בשתיים לבן שלי, שיזכור לקחת את הקטנה מהמעון. שעתיים אחר כך- איזו הפתעה נעימה, טלפון מהמעון- מה קורה? מישהו בא לקחת אותה? איזה לא נעים!!!
התקשרתי הביתה וצעקתי עליו עם כל הלב והעצבים. איך לא הלכת לקחת אותה? ועוד אחרי שהתקשרתי להזכיר לך! איפה האחריות?
הייתי כל כך מותשת מיום עבודה ארוך ונבוכה מהמטפלת במעון, זה היה כל כך לא נעים!
ועכשיו מסתבר שהיו עדים לצעקות שלי, איזה פאדיחה… היא בטח תתחיל להטיף לי מוסר שצריך לדבר ברוגע עם הילדים וכל זה… הצילו.
כן, מה רצית לומר על זה? ניסיתי להשמע רגועה ועניינית.
רציתי לשאול אותך מאיפה יש לך את הביטחון הזה לדרוש מהילד שלך לעזור לך, ועוד לכעוס עליו כשהוא לא עושה מה שביקשת?
אצלי אני בקושי מעיזה לבקש מהם משהו, וגם זה, רק אם מתאים להם הם מואילים בטובם לעשות… איך את עושה את זה?
פיו…
נשמתי רגע מההפתעה וההקלה, ואז אמרתי לה- האמת? זה נראה לי כל כך ברור שילדים צריכים לעזור בבית… ככה גדלתי.
לאמא שלי לא היתה בעיה לומר לנו- אני לא יכולה גם לעבוד ולפרנס וגם לנקות. אתם צריכים לעשות את זה כדי שאני אוכל ללכת לעבודה.
בגלל זה נראה לי בסיסי ממש שהם יעשו את חלקם בבית… זה ברור מאליו שיש להם תפקידים ואחריות!
ואחר כך חשבתי על זה, שלכל אחת מאיתנו האמהות יש את המקומות שברור לה שהדרישה שלה מהילדים נכונה וראויה, אבל יש מקומות שבהם אנחנו פחות בטוחות…
ובדרך כלל יש שם גם איזשהו עניין לא פתור מול ההורים שלנו, מקום שבו יש לנו ביקורת על הדרישות וההתנהלות שלהם מולנו, ובמקומות האלה אנחנו פחות בטוחות בעצמנו.
