אחרי כל האיחולים ליומולדת מישהי שאלה אותי – אסתר, בכנות, מה הקשר בין היחסים שלי עם ההורים שלי לזוגיות שלי?
מילא מול חמותי, אני מבינה שאם אני אהיה בסדר איתה זה יעשה טוב לזוגיות שלנו. אבל איך אבא או אמא שלי קשורים?
שמעי סיפור שאישה אחת סיפרה לי בפגישה:
זה היה בערך חצי שנה אחרי הלידה של הבת שלי. הייתי עייפה ועצבנית, הגדול לא הלך לישון ובעלי ישב בנחת על הספה עם טוסט והסתכל בפלאפון כאילו הוא לבד בדירת הרווקים שלו.
לא הצלחתי להתאפק, לא יודעת איך- יצאה לי מהפה ביקורת ארסית כזו עליו. שני משפטים חדים כאלה, ממש כמו אלה שאמא שלי אומרת ושאני כל כך שונאת. ראיתי על הפנים שלו שהוא מאוד נפגע, ושנאתי את עצמי, כל כך שנאתי את עצמי.
הלכתי לחדר, שמתי נעליים ויצאתי לפארק. בלי פלאפון. הלכתי בסיבובים, כולי נסערת מהמילים הנוראיות שיצאו לי מהפה. לא ידעתי את נפשי. בנתיים בעלי נכנס ללחץ, הוא לא הצליח להשיג אותי כי הייתי בלי פלאפון, והשכונה שלנו היא לא מקום לאישה להסתובב לבד בלילה… הוא התרגז בטירוף כשחזרתי הביתה שהדאגתי אותו בכזה חוסר אכפתיות, אל תשאלי. זו היה חתיכת מריבה זוגית איומה.
🌀🌀🌀
תעצרי רגע, ביקשתי
בואי נפרק רגע את הסיטואציה.
ערב, שני בני הזוג עייפים, ואז היא אומרת לו משהו ביקורתי ממש רע. והוא נפגע.
לא נעים, נכון? אבל לא כל כך נורא. קורה במשפחות הכי טובות. היא תתנצל, הוא יסלח והכל בסדר.
אבל אם אחרי הביקורת היא יוצאת החוצה לכמה שעות, בערב, במקום לא סימפטי בלי פלאפון- זה כבר משהו יותר רציני, נכון?
כלומר מה שהפך את המריבה הזוגית הזו לקשה זה לא הביקורת שאמרת לו, אלא התגובה שלך לבהלה שתקפה אותך כשקלטת שאת מתנהגת כמו אמא שלך. הבהלה הזו הסעירה אותך כל כך עד שיצאת מאיפוס.
אם לא היית מפחדת כל כך להיות כמוה, היית מסוגלת לעצור אחרי המילים הלא יפות שאמרת, להתנצל ולסגור עניין, כמו בכל זוגיות רגילה.
ככה זה, ככל שאנחנו עסוקים פחות בביקורת על ההורים שלנו, אנחנו פחות בבריחה מלהיות כמוהם, וממילא מתנהלים נכון וטוב יותר.
