לכל אחד מאיתנו יש מחשבה פנימית, לא מודעת, שבה הוא מגדיר לעצמו את החיים.
מה טוב ומה פחות, מתי הוא שווה ומתי לא, מי מוצלח ומי לא.
לכל אחד יש קריטריון שונה, שהוא המציא, ולפיו הוא חי.
אישה שהכרתי עבדה כמנהלת מעון, נסעה שעה וחצי לכל כיוון כדי להגיע לעבודה, קיבלה שכר לא גבוה והכי גרוע- היא בכלל רצתה להיות גננת, ניהול מעון בכלל נתן לה סיפוק.
– אז אולי תעזבי את המעון ותלכי ללמוד להיות גגנת?
לא, אנחנו לא נצליח לעמוד בזה כלכלית.
– למה? קחי הלוואה, וכשתתחילי לעבוד כגננת ולקבל שכר גבוה, תחזירי אותה!
לא… זה לא יסתדר עם הילדים שלי.
– למה? הם כבר לא כאלה קטנים, ובעלך יכול לעזור בזה וככה תצליחי!
וככה זה המשיך, היא דחתה כל הצעה לפיתרון שיאפשר לה ללכת ולעשות מה שהיא באמת אוהבת ורוצה לעשות.
בסוף הגענו לזה – שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לעזוב את המעון, כי זה לא אחראי. והיא, מבחינת הקריטריון הפנימי שהיא המציאה- שווה רק כשהיא אחראית.
נכון משוגע?
אבל כולנו חיים ככה ברמה זו או אחרת, ועוצרים את כוחות החיים והיכולות שלנו כדי להתאים את עצמנו באופן לא מודע לאיזה ערך מדומיין שהמצאנו.
אצל חלק מאיתנו, הערך המדומיין הזה יפריע לנו להתקדם מקצועית,
אצל אחרים הוא יפריע מול חברים, או מול בן הזוג,
ואצל חלק מאיתנו הוא יפריע להתחתן. יפריע מאוד.
