שתים עשרה שנים של נתק

חברה שלי,דקלה יוספסברג האגדית, פרסמה את הסיפור הזה בקבוצות שלה. ביקשתי את רשותה להעביר לכאן את הסיפור המופלא הזה.

"דקלה צהריים טובים.
אבא שלי נפטר, היום הייתה הלוויה.
פעם אחת זכיתי לפגוש אותו לפני כשבוע וחצי עם כל משפחתי,
פעם אחת שהוא ראה את הילדים
ויש לך זכויות בפעם היחידה הזו"

הלם.
זו ההודעה (המדוייקת! לא שיניתי מילה!)
שקיבלתי ביום חמישי האחרון
מאישה יקרה שהיתה בייעוץ וקראה את הספר "לחזור הביתה".

היא הגיעה אלי לייעוץ על הבן המתבגר שלה
שלא רוצה איתה קשר.
למרות שהיא אמא מדהימה, משקיעה ואיכפתית
הוא כל הזמן מאשים אותה שהיא אמא בעייתית וקרה.
אבל די מהר הייעוץ קיבל טוויסט.

"היתה לי אמא קשה וקרה
ואני הבטחתי לעצמי שאני אהיה אמא חמה ואוהבת",
סיפרה לי באגביות
ולא ידעה לאיזה בור היא נכנסה איתי…

השיחה עברה מיד לאמא שלה
ואחרי חצי שעה היא כמעט קמה ללכת
"הייתי אצל המון מטפלים ויועצים בחיים
ואף אחד בעולם לא אמר לי את זה",
אמרה בהתרסה.
"הציעו לי לנתק איתה קשר כי היא לא שפויה".

"אז תבחרי מה הכי נשמע לך"
הצעתי.
כי כששאלתי אותה איך אחותה הסתדרה עם האמא הנוראית שלה
והיא סיפרה שהם בקשר מעולה ואחותה עוזרת ומכבדת,
יכולותי להראות לה את החלק שלה בקשר הלא פשוט.

מול האמא הקשה, הסברתי,
עמדה ילדה הרבה יותר קשה
ש"הוציאה ממנה" אמא שרוצה להעמיד אותה במקומה
אמא שיצאה מדעתה מרוב שהיא נלחמה בך.

את לא אשמה,
הרי עשית את זה בלי להיות מודעת,
אבל כן יש לך חלק בסיפור.

וכאן היתה לי "עבודה קלה".
בכל פעם שהיא התנגדה
שאלתי אותה איך היא מסבירה את זה
שהיא אמא נפלאה
אבל הבן שלה לא רוצה להיות בחברתה…
ועם המבט ראי הזה היא התחילה להתיישר
וגילתה שהקשר בין הורה לילד
תלוי לגמרי בילד
עובדה. גם אצלינו בבית
יש את הילד שמכבד ושמח עם מה שאני עושה
ויש את זה שלא משנה מה – יש לו מה להגיד עלי…

קחי את הספר, הצעתי
ותקראי אותו מכריכה לכריכה.
יכול להיות שזה יספיק לך.

סיימתי את הייעוץ מזיעה ומותשת
אבל לא האמנתי
לאן אותה אשה יכלה לעוף
בשעה וחצי
עם ספר ב-65 שקל
ובגיל שלושים ושמונה.

למחרת (!!!) קיבלתי הודעה
"התחלתי את הספר. קבעתי עם אמא למחר"
בום
שתים עשרה שנים היא לא היתה בקשר איתה!
שתים עשרה שנים של נתק!

ואמא שלה כאילו חיכתה לה.
היא הגיעה מיד.
מבוגרת ובכלל לא בריאה.
והביאה איתה בגדים יקרים וחדשים
שהיא קנתה בכסף שאין לה
ולנכדים שהיא לא הכירה.
והתחילה לנקות ולסדר ולעזור
כאילו הן התראו רק אתמול.

"לא הייתי מוכנה שאמא שלי תרגיש אפילו לא לרגע
מה שאני מרגישה מול הבן שלי"
היא כתבה לי.

אז ביום חמישי היא שיתפה אותי
שרק לפני שבוע היא אספה את עצמה
להתראות גם עם אבא שלה
והכל היה כל כך רגיל
ונחמד
ובעלה אפילו תיקן משהו בבית
וההורים מאוד שמחו.

אבל אחרי שהיה חולה תקופה,
ביום רביעי הוא נפל ברחוב ונפטר.
"וזה כל מה שהספקתי"
היא דמעה, כשבאתי לנחם אותה.

האמת היא שהגעתי
כדי להצדיע לה
ולספר לה שאני מעריצה את כוחותיה
ואת הכנות
והאומץ
והישרות שלה.

ולחזק אותה
שהיא דווקא הספיקה ברגע האחרון
לכבד אותו בחייו
ושהצער שלה זה התשובה הכי חזקה שיכולה להיות.

"אני יכולה לפרסם את הסיפור שלך?"
שאלתי בזהירות
והיא הסכימה בלי להסס.
"נראה לי שזה יהיה אחד הדברים החזקים שאני אוכל לעשות
כדי לכבד את מי שנתן לי חיים".

ויהיה זה לעילוי נשמתו.