הדבר שהכי כואב לנשים, זה הביקורתיות וההחלשה של אמא שלהן או החמות.
את זה כתבה לי אישה שאני מאוד מעריכה.
חשבתי שזו הזדמנות לדבר על זה שבעצם יש שתי רמות של ביקורת מהורים.
ברמה הראשונה הביקורת שלהם היא בעצם התגוננות מהשיפוטיות שלנו. כשאני שיפוטית מול אמא שלי ואומרת לה בלב 'איזה זוגיות גרועה יש לך' היא "מחזירה" לי בביקורת כואבת על הילדים הלא מחונכים שלי או על הבית ההפוך.
כדי לפתור את הרמה הזו, צריך בעיקר לזהות איפה אני 'מלמעלה' מולם, איפה אני שיפוטית, ולשחרר את זה. 'זה לא העסק שלי הזוגיות שלה' 'אני לא אחראית על זה' וכולי.
כשאני מפסיקה לשפוט- הם כבר לא צריכים לתקוף חזרה כדי להתגונן, והביקורת בד''כ נרגעת.
רוב הפעמים.
כי יש רמה נוספת של ביקורת.
חברה יקרה שלי שמאוד מכבדת את ההורים שלה,
ספרה לי שהיא חוששת לספר לאמא שלה על דברים שהיא עושה, כי התגובה שלה היא תמיד "אוי, זה קשה, את מגזימה, זה יותר מדי, את מעמיסה על עצמך" ושאר תגובות מלבבות כאלה שרק מחלישות ולוקחות כוח.
חפרנו קצת, וראינו שהמוטיבציה הפנימית שלה היא להיות מושלמת.
ובינינו, היא די מצליחה בזה…
הבעיה במוטיבציה כזו, היא שהוא בסוף הורסת את החיים, כמו שקורה לכל הפרפקציוניסטים.
לכל אחת מאיתנו יש מוטיבציה לא מודעת כזו, שהיא מוכנה לשלם מחירים גבוהים ולהזיק לעצמה, רק כדי להשיג את המטרה. המטרה יכולה להיות- להיות מוגנת, להיות במרכז, שיהיה נעים, שיהיה מרגש, ועוד ועוד.
אבל בדרך למטרה הזו היא הורסת לעצמה את החיים…
והורים, מעצם היותם יוצרי חיים,
לא יכולים לסבול לראות את הילד שלהם הורס לעצמו את החיים,
ובכל פעם שהוא פועל מהמוטיבציה הלא מודעת זה מקפיץ אותם, והם מבקרים אותו.
וזו הרמה השניה של הביקורת, שבאה להסב את תשומת ליבנו שיכול להיות שאנחנו מגזימות.
ולכן, כשאני מקבלת ביקורת מההורים, שווה להתבונן בה, ולבדוק האם יש בי באמת משהו מוגזם, שכדאי לי לאזן.
זה לא אומר שכל מה שהם אומרים צריך לקבל כפשוטו, אלא בעיקר לקחת לתשומת הלב, לבדוק מה ה' אומר לי דרכם.
מה שבטוח, כיבוד הורים והבנה שהם לא סתם אומרים מה שהם אומרים, יכולים מאוד לעזור לכם להשתחרר ממנו.
בשורות טובות
