השבוע התחלתי סדנת כיבוד הורים פרונטלית לראשונה מזה שנים, עם קבוצה מהממת. איזה אושר זה היה!
אישה מהממת שהביאה את האמא המבוגרת שלה לגור לידה, דיברה על הקושי להיות 'מלמטה' מול הורה מזדקן, כשהיוצרות מתהפכות, מלהיות בת להורים חזקים את הופכת להיות החזקה וההורים הם החלשים, החולניים, אלה שצריכים ליווי ועזרה. איך נשארים בעמדה מכבדת, בעמדה של 'בת' במצב הזה?
ואז נזכרתי בכתבה שקראתי איפושהו ובה ראיינו אישה שזכתה להיות המנקה בבית של הרב קנייבסקי. היא מתארת באיזו חרדת קודש היא היתה מנקה את השולחן, וכמה היא שמחה על הזכות העצומה לנקות את הבית של צדיק כזה.
לזה התכוון ה'חיי אדם' כשהוא הסביר מה זה כיבוד הורים. 'ידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ' העבודה כאן היא בראש שלנו, בדימיון, לצייר לעצמנו את ההורים שלנו כגדולי הארץ, שזכות עצומה בשבילנו לעזור להם במה שאנחנו יכולים. תדמייני שאמא שלך היא הרבנית קנייבסקי. איך את מרגישה עכשיו כשהיא מבקשת ממך שתבואי איתה לרופא?
שנזכה!
רק בשורות טובות
