תיכף ראש השנה,
ובתפילות המרגשות אנחנו מוסיפים-
כתבנו בספר החיים.
ָמה זה אומר ספר החיים?
בגן לימדו אותנו שספר החיים זה מי שיחיה.
אבל האמת שיכול להיות מצב שאדם חי מבחינה פיזית- נושם, אוכל, הולך,
אבל באמת הוא מת.
לא חי את החיים שלו.
חברה שלי, דקלה יוספסברג,
האישה והאגדה,
לימדה אותי שהרב דסלר אומר שחיים זה לחיות את המציאות שלך
ומוות- זה לחיות את הדמיון שלך.
לפי מה שכתוב בגמרא
"כל הנותן עינו במה שאינו שלו,
מה שמבקש, אין נותנים לו,
ומה שבידו, נוטלים הימנו" (סוטה)
אם יש לי שמלה סבבה לחג,
אבל אני רואה את השמלה של החברה שלי, וחומדת אותה,
אני מפסידה פעמיים.
פעם אחת אני סובלת כי את השמלה שאני רוצה- אין לי. היא אצל החברה שלי,
ופעם שניה, השמלה שאצלי,
שהיא דווקא סבבה- אני בכלל לא רואה שיש לי אותה,
אני רק עסוקה בלדמיין איזה כיף זה היה יכול להיות אם הייתה לי השמלה שלה
ואיזה באסה שאין לי אותה
ומה זה שווה בכלל החג בלי שמלה נורמלית…
בסדר, שמלות זה עניין חומרי
והרי כולנו פה אנשים של רוח,
אבל אם ניקח את זה קדימה-
אם אני חומדת כישרונות, או בעל, או ילדים
של מישהי אחרת,
אני מפסידה משהו הרבה יותר מהותי…
את מה שאני רוצה- אין לי,
ומה שיש לי, אני לא מצליחה לראות ולהנות ממנו.
איזה נורא זה.
מילא להפסיד שמלה,
אבל להפסיד זוגיות? הורות? מימוש עצמי?זה זוועה…
זה לחיות בסרט, לחיות בדמיון,
שהוא בעצם מוות.
ואם אני חומדת את ההורים של החברה שלי?
אם אני חיה בדמיונות איזה אישה הייתי
לו הייתי גדלה בבית של הורים אחרים?
זה הכי גרוע.
כי ההורים הם הבסיס של הקיום שלנו
מקור החיים, הדבר הכי בסיסי בעולם,
וכשאני מפסידה אותם אני תלושה מהכל.
זה הכי מוות שיכול להיות בחיים!!
מברכת שנזכה לכתוב את עצמנו בספר החיים,
בספר של אלה שחיים את החיים המציאותיים שלהם
ולא מתים בגלל דמיונות שווא.
שנה טובה מאוד
שנמשיך לראות ניסים גלויים לפרט ולכלל
שנה של ישועות ונחמות, גאולה ושמחה.
תודה שאתם כאן,
