יש מי שטועה לחשוב שריצוי זה כיבוד הורים.
שאם היא תעשה כל מה שההורים אומרים, וגם את כל מה שנראה לה שהם רוצים- זה כיבוד הורים.
והיא מגיעה אלי מתוסכלת נורא- שכל מה שהיא עושה לא עוזר.
ההורים תמיד לא מרוצים, תמיד יש להם ביקורת וטענות ותלונות.
כואב הלב לשמוע את זה.
מישהי שמטפלת באבא שלה בכזו איכפתיות, מבשלת לו, דואגת לבריאות שלו, באמת מעוררת השראה.
והיא מספרת איך הוא מדבר אליה ואני מתכווצת רק מהמילים שהוא אומר.
ובא לי לשים רגע סימן שאלה על המחשבה הזו, שריצוי זה מכבד.
בואי נסובב את זה רגע, לצד שלך.
יצא לך לחוות ריצוי, שמישהו ניסה לרצות אותך?
איך הרגשת שם?
היה לך נעים שמרצים אותך?
פעם שאלתי את השאלה הזו במדרשה שאני מלמדת בה.
אחת הבנות סיפרה שבתיכון היתה נערה שהיתה ממש שפוטה שלה, שניסתה לרצות אותה כל הזמן.
ראו- אפילו מהשפת גוף שלה את הרתיעה שלה.
'זה היה איכסה. והחברות התייחסו אלי כאילו אני מכריחה אותה. זה היה לא פייר, אני בכלל לא רציתי, זה לא כיף בכלל!'
ולמה זה כל כך לא נעים שמרצים אותי?
כי זה שם אותי במקום של מפלצת שצריך לרצות, שאנשים צריכים לעשות מאמצי על כדי שאני אואיל בטובי להיות בסדר ולא לירוק אש.🐉
ואני מסתכלת סביבי,
על אנשים שאני מעריכה ואוהבת,
רוב מוחלט שלהם- שלא לומר כולם- הם אנשים שלא יעשה להם טוב שירצו אותם.
לא טוב להם להיות במקום של המפלצת היורקת אש שצריך להקריב בשבילה קורבנות כדי להרגיע אותה.
ויש עוד משהו- קצת חמקמק, שריצוי זו בעצם עיסקה לא כתובה.
אני ארצה אותך- אתן לך כל מה שאתה רוצה עוד לפני שתגיד,
ואתה בתמורה לא תעזוב אותי / תחשוב שאני טובה / תאהב אותי.
אני רואה את זה הרבה בזוגיות, ולא רק.
ומה לעשות- שאנשים לא אוהבים שמכריחים אותם, ולא משתפים פעולה בעיסקה הזו, וזה מאוד מתסכל את מי שמנסה מאוד לרצות…
