בנופש המשפחתי השבוע אחותי סיפרה על חברה שלה מהטכניון שגרה עכשיו בגרמניה, וכל הזמן משתפת פוסטים נגד ישראל.
וכמה שזה לא הוגן, לא לגור בארץ, לא לשלם את מחיר החיים ליד הערבים, אבל כן לבקר איך מנהלים את המלחמה ואיך זה לא בסדר שאנחנו הורסים לעזתים.
מאיפה יש לה את החוצפה לדרוש בביטחון שני דברים סותרים- גם שישראל תגן על התושבים שלה וגם שלא תפגע באוייב?
ואז חשבתי שהמקור לחשיבה הזו של דרישה לא ריאלית מהסמכות מתחילה מהיחס להורים בתרבות המערבית.
יש לנו תרבות שלמה שבה מותר לדרוש מההורים הכל.
להאשים אותם גם בזה שלא נתנו גבולות וגם בזה שנתנו יותר מדי.
להגיד שהם לא טיפחו לנו דימוי עצמי חיובי, לא נתנו לנו אישור, לא חיברו אותנו לגוף שלנו ומה לא.
למה נראה לכם שההורים בכלל יכלו לדעת איך עושים את זה? זה בכלל היה קיים אצלם?
וחלק מהדברים אפילו סותרים אחד את השני. אז מה בעצם אנחנו רוצים מהם?
ולהיפך.
מי שמבין שההורים שלו אנושיים, שלא נכון להיות בדרישה מולם אלא להגיד תודה על מה שכן נתנו ולהבין שגם להם יש אילוצים ורצונות, בונה לעצמו תפיסת מציאות בריאה, שלא מתעלמת מעובדות ולא באה בדרישות, ועכשיו.
