השבוע באחת השיחות שהעברתי,
מישהי אמרה שזה נורא מרגיז אותה שההורים שלה לא מקבלים אותה ואת הדרך שהיא בחרה לעצמה בחיים.
ההורים שלה 'דוסים' והיא (לפחות לפי הלבוש ולפי מה שהיא אמרה) פחות מקפידה על שמירת מצוות.
'זכותי לבחור במה אני מאמינה ומה אני עושה! והם לא בסדר שהם לא מקבלים את זה!!!'
ואת,
שאלתי אותה-
את מקבלת אותם?
את סדר העדיפויות שלהם?
את סולם הערכים שלהם?
את הבחירה שלהם להקפיד במצוות?
היא היתה מאוד מתוקה וכנה ואמרה לי שבתכל'ס- לא…
אני שומעת את זה מכל כך הרבה נשים שמאוכזבות שההורים /החם-חמות לא מקבלים אותן כפי שהן.
זה באמת לא נעים,
אני ממש מבינה,
אבל מצד האמת, הציפיה הזו אומרת בלי מילים 'אתם אמורים להתאים את ההתנהגות שלכם לסולם הערכים שלי'.
'אתם אמורים לקבל גם דברים שלא נראה לכם נכון לקבל, בגלל שאני חושבת שנכון לקבל אותם.'
ואפילו יותר מזה.
נניח שאת באמת צודקת בבחירה שלך.
ואפילו יש לך הוכחות מהתורה או מהפסיכולוגים הכי מתקדמים ומהרבנים הכי גדולים שאת עושה את המעשה הנכון.
אז מה?
זה אומר שההורים שלך חייבים להתיישר לפי זה?
בדיוק כמו שיש לך בחירה חופשית להחליט מה חשוב לך ומה את עושה,
גם להם יש בחירה כזו…
וחוצמזה,
נראה לי שהורים שלא עומדים עליהם עם מבט נוזף ומאשים שהם לא בסדר שהם לא מקבלים את הבת שלהם כמו שהיא-
נוטים יותר לקבל אותה בסופו של דבר מאשר ההורים שמכריחים אותם לקבל.
מה את אומרת?
אשמח לתגובות- אפשר כאן באימוג'י ועדיף אלי בפרטי.🙏
אמן שנעשה נחת רוח להורים שלנו כאן
וגם לאבינו שבשמים.
בשורות טובות
