היא פנתה אלי מתוסכלת.
אסתר, את לא מבינה איזה כלה מהממת אני.
תמיד כשאני באה לבקר, אני מביאה איתי משהו,
אני כל הזמן עוזרת. מגישה, מפנה, מסדרת.
אני באמת כלה מושלמת.
ובכל זאת,
לחמותי כל הזמן יש משפטי ביקורת קטנים ורעילים שהיא נועצת בי.
הערות על הילדים, על העבודה שלי, על הזוגיות שלנו.
מה הסיפור שלה?
לא נעים בכלל… אמרתי לה.
אבל תגידי רגע,
מה את חושבת עליה, על חמותך, בלב?
אהההה
היא נעה בחוסר נוחות על הכסא….
את יודעת…
פחות.
האמת שבלב שלי אני חושבת עליה כל מיני דברים לא מאוד נחמדים.
ואני גם צודקת במחשבות האלה, אגב.
ומה את חושבת, שחמותך לא מרגישה מה את חושבת עליה בלב?
חמותך מרגישה, ועוד איך,
ולזה היא מגיבה.
היא מחזירה לך חיצי ביקורת רעילים על הדברים הלא נחמדים שאת חושבת עליה.
אבל איך היא יודעת מה אני חושבת בלב?
שאלה טובה.
אמא שלי, שהיא ד"ר לביולוגיה, הסבירה לי,
שלפני התפתחות השפה- אנשים תקשרו אחד עם השני באופן לא מילולי.
ואז כשנהייתה שפה ומילים, אנשים התחילו לחשוב בטעות שמה שעובר לזה שמולנו זה רק מה שאנחנו אומרים,
וזה ממש לא ככה.
קרה לך שהגעת למקום ואמרו לך "איזה כיף שהגעת!"
אבל הרגשת שממש רוצים שתלכי?
איך זה?
פשוט כי אנחנו קולטים את הרגשות והמחשבות של מי שעומד מולנו,
ולא רק את המילים שהוא אומר.
זה נכון בכל קשר אנושי,
ונכון על אחת כמה וכמה בקשר בין הורים לילדים, או במשפחה ששם הקשרים יותר חזקים.
ולכן-
אין טעם לשנות רק את המילים או המעשים שלנו.
השינוי בקשר עם ההורים יקרה רק כשנשנה את המחשבות וההרגשות שלנו כלפיהם,
את עמדת הנפש.
ממילא גם המעשים והדיבורים ישתפרו, אבל זה החלק המשני.
איך מגיעים לעמדת נפש נכונה?
בשביל זה יש קורס שלם…
אבל טעימות מהתהליך אשלח בהודעות הבאות בעז"ה.
שבוע מבורך ובשורות טובות!
