הבוקר היה לי לוז ברור, תיקתקתי דברים אחד אחרי השני והייתי ממש מרוצה מעצמי.
ואז פתאום כאילו משומקום הרגשתי שנמאס לי מהכל, ואין לי חשק לכלום, ואין לי כוח לעבוד על הפרוייקט שלקחתי על עצמי ובכללי הכל מבאס.
וכמובן שריחמתי על עצמי מאוד. (אני מאמינה מאוד בכלל 'אם אין אני לי מי לי' ולא היה אף אחד בסביבה שיכל לרחם עלי).
ואז עצרתי רגע.
ושאלתי את עצמי, אסתר, מה קרה? למה את כל כך מבואסת פתאום?
ובגלל שיש לי הכירות עמוקה עם התנאי הלא מודע שלי, הבנתי מיד שזה הסיפור.
באחת הפגישות שהיו הבוקר מישהי אמרה לי משהו, ועכשיו קלטתי שזה פגע לי בתנאי הלא מודע ופינצ'ר אותי.
אה, זה הסיפור?
זה הכל?
נשמתי רגע,
הזכרתי לעצמי שהתנאי הזה לא באמת קובע מי אני, והכל בסדר
וזה עבר!
ככה פשוט!
ואז שוב הבנתי איזה מתנה זו המודעות הזו. היא נותנת לי את הכלים לעזור לעצמי בעצמי, ולצאת מהתקיעות ומהבאסה בלי עזרה.
איזה מתנה זו.
