ימי המלחמה מציפים קשיים חדשים ביחסים עם ההורים שלנו.
בוגרת שלי שלחה לי את השאלה הבאה:
''בזמנים המשוגעים שלנו אני נמצאת הרבה יותר אצל ההורים שלי. הם מקסימים שהם מוכנים לארח אותי כל כך הרבה, אבל באמת מפריע לי היחס שלהם לבן שלי. הוא שובב כזה, קופץ על הספות וזה נורא מרגיז את אמא שלי והיא כל הזמן מעירה לו.
לי ממש לא אכפת שהוא קופץ על הספות בבית, ונראה לי לא נכון להעיר לו, ובטח לא כל כך הרבה…
מה אני צריכה לעשות בסיטואציה הזו? ''
מה מפריע לך בזה שהוא קופץ על הספות ואמא שלך מעירה לו?
''זה שהוא כל הזמן מקבל הערות וננזף. זה לא מה שאני רוצה בשבילו.''
בבית של סבתא, סבתא קובעת. זה הבית שלה!
ואנחנו כולנו- הילדים והנכדים, מתאימים את עצמנו לדרישות שלה, אפילו שאנחנו לא מחנכים בבית לפי הדרישות האלה וזה ממש בסדר.
אם ילד לא רוצה לקבל נזיפות- הוא יכול פשוט לא לקפוץ על הספות של סבתא… פשוט וקל.
אם הוא בוחר לקפוץ ולקבל נזיפות- זה שלו. את לא צריכה להגן עליו מסבתא שלו- היא בטוח רוצה בטובתו. היא אוהבת אותו בדרכה ותסמכי עליה שהיא רוצה שיהיה לו טוב, ועליו שהוא מסוגל לקבל הערות מסבתא שלו בלי 'להישרט' או להתאפק ולא לקפוץ על הספות של סבתא.
וככל שהאמונות האלה יהיו ברורות לנו בלב, זה יעבור גם לילדים שלנו.
לא צריך לדבר. זה עובר בלי מילים.
ולהיפך, כשאני בספק אם אמא שלי עושה נכון או בספק לגבי הכוחות של הילד שלי להתמודד, זה גם כן עובר אליהם…
לאמא שלי זה גורם להתקומם מולי- את לא תגידי לי איך להתנהג בבית שלי, מה להרשות ואיך להעיר!
והילד שלי עלול לזהות את הסדק הזה ולהכנס בו עוד יותר וחבל.
בשורות טובות
גאולה שלמה ברחמים
