את כל הזמן אומרת שאם אנחנו נכבד את ההורים שלנו ושל בני הזוג שלנו היחסים איתם יהיו נהדרים.
מסכימה עם העיקרון, אבל איך את מסבירה את זה שאני כבר קרוב לעשרים שנה מכבדת את חמותי, והיחסים שלה איתי לא משתפרים במילימטר?
ושתביני, אני אחת הכלות הטובות. אין מצב שאני מגיעה בלי להביא איתי משהו. כשאני מתארחת אצלה אני כל הזמן קמה, עוזרת, מארגנת. והיא? כל הזמן יש לה הערות מגעילות חצי גלויות כאלו עלי, 😑 ביקורת על מה שאנחנו עושים כזוג… איך את מסבירה את זה?
זה באמת נשמע שאת עושה כל מה שמכבד, אבל תגידי רגע, מה את חושבת עליה באמת, בלב?
בלב?
אה.. שם זה משהו אחר. אני לא חושבת עליה כאלה דברים טובים…
ואת חושבת שהיא לא מרגישה את זה?
אמא שלי, שהיא ביולוגית, הסבירה לי את הרעיון הזה פעם:
פעם, לפני שהיתה שפה, אנשים תיקשרו אחד עם השני בצורה לא מילולית. משהו אינטואיטיבי כזה, העברת מסרים בלי לדבר. עם הזמן התפתחה השפה האנושית, ומאז אנשים חושבים שרק המילים שהם אומרים, זה המסר שעובר לאדם שמולם, כאילו התקשורת הלא מילולית נעלמה ולא עוברת.
אבל כולנו מכירים סיטואציות שבהן אמרו לנו משהו אחד "איזה יופי שבאתם!!!" אבל הרגשנו חזק שמה שבאמת רצו לומר לנו זה "וואי ממש תקוע לנו שאתם פה!!!".😕
ההורים שלנו לא שונים בזה. גם הם מרגישים את המסר הפנימי שלנו כלפיהם ומגיבים אליו. גם חמותך בטח מרגישה את הביקורת הפנימית שלך עליה ומגיבה לה, ולא לעוגות הטעימות ולעזרה הרבה שאת מגישה לה.
ולכן כיבוד הורים הוא קודם כל שינוי פנימי, בתפיסות ובגישה. הרבה לפני שינוי במעשים הטכניים החיצוניים.
