פעם כשלימדתי קבוצת נערות על כיבוד הורים, אחת הבנות קמה ואמרה: קחי אותי כדוגמא. ההורים שלי הם דוסים לחוצים. ממש. מקובעים כאלה, צריך לעשות בדיוק מה שכתוב.
בגלל הלחץ שלהם, החלטתי שנמאס לי. עזבתי הכל והתחלתי את המסע הרוחני שלי בעצמי, והיום אני עושה רק מה שנראה לי מהתורה.
ההורים שלי אשמים בזה שהיום אני פחות דוסית. אם הם היו לוחצים פחות, אני לא הייתי צריכה לברוח ככה.
איזה קטע, עניתי לה, בדיוק לפני כמה ימים חברה סיפרה לי שאחד המבוגרים במשפחה שלה היה אומר ש"אם אחד מהילדים שלו לא ישמור שבת, היה עדיף שהוא לא יוולד". עד כדי כך… יותר קשוח מההורים שלך, לא?
ותתפלאי, כל הילדים שלו המשיכו בדרכו, שומרים על קלה כחמורה, דוסים לתפארת.
איך זה יכול להיות? איך הקשיחות שלו לא גרמה להם לרצות לברוח?
מסתבר שיש לנו בחירה חופשית לחלוטין איך להגיב לנתוני החיים שלנו, וביניהם להתנהלות של ההורים שלנו.
אולי נוח לי להאשים את ההורים שלי בזה שאני היום פחות דוסית, אבל האמת היא שזה לגמרי בחירה שלי, והייתי בהחלט יכולה לבחור אחרת.
ועוד נקודה מעניינת,
המשפחה ההיא, עם הסבא הקשוח?
הילדים שלו אמנם ממש דוסים, אבל הנכדים שלו הרבה פחות… איך זה יכול להיות?
תנו לי לזרוק השערה…
מניחה שלילדים שלו, יש הרבה ביקורת על האמירות החותכות של האבא שלהם, ומן הסתם הם הבטיחו לעצמם שהם לא יעשו את זה לילדים שלהם!
הם לא יהיו כאלה קשים בנושא הדתי! הורה טוב לא מתנהג כמו אבא שלהם, להורה טוב אסור להיות כזה קיצוני בדרך הדתית שלו!
והילדים שלהם (כמו כל הילדים בעולם…) מזהים מצוין איפה יש אצל ההורים נקודה שבה אסור להם להיות ________ , ומנגנים דווקא עליה, ובמקרה הזה, מחליקים החוצה מהעולם הדתי.
כשאני מפחד להיות כמו ההורה שלי, ונזהר מלהגיב כמו שהוא הגיב,
אני עלול לא לעשות את תפקידי כהורה, כי אני פועל מפחד ולא בצורה עניינית.
לפעמים צריך לגעור בילד בנושאי דת ומסורת, אבל כשאני מפחד להיות "לוחץ" מדי, אני לא עושה את זה גם כשצריך, ובכך אני פשוט לא ממלא את תפקידי ההורי.
חזרה שמחה לשגרה
רק בריאות לכולנו
