אישה שאני מאוד מעריכה שאלה אותי פעם:
את כל הזמן אומרת להפסיק להיות שיפוטיים. איך עושים את זה? הרי מעצם זה שיש לי דעה אני שופטת אנשים.
עדיף להיות סתומה ולעצום עיניים כדי לא לשפוט?
אני אתן לך דוגמא-
אני הולכת ברחוב ורואה אישה לבושה בחוסר טעם מזעזע. ברור שאני שופטת אותה, 'איך היא לא יודעת להתלבש', זה אוטומטי, איך אפשר להפסיק את זה ולמה בכלל צריך, זה לא נורמלי שאנחנו שופטים?
זה מה שעניתי לה-
יש לנו נטיה לחשוב שהדעה שלנו היא הנכונה ולכן אנחנו יכולים לשפוט ולהחליט על אנשים סביבנו אם הם טובים או לא. דווקא כיבוד הורים טיפה מערער את זה, כשאנחנו צריכים לכבד מישהו שלא חושב כמונו.
חוצמזה צריך להבין שהשיפוטיות שלנו היא לעולם מטרתית, כמו כל המעשים שלנו בעולם.
אני עושה דברים בעולם כדי להרוויח משהו, ולא בגלל הנסיבות.
וכשאני אומרת רווח, אני לא מתכוונת לרווח במובן המוכר והרגיל- אני מרוויחה הכרה, אני מרוויחה כסף או כבוד. אני מדברת על רווחים קטנים ולפעמים דביליים. למשל כשאני רואה אישה לבושה בחוסר טעם ואומרת לעצמי 'איזה חוסר טעם משווע' אני מרוויחה את התחושה שאני כן יודעת איך להתלבש יפה או שאני יודעת מה נכון לעשות. מישהו אחר יראה את אותה אישה ולא ישים לב בכלל למה שהיא לובשת…
מול ההורים שלנו זה הכי חזק, כי השיפוטיות שלנו כלפיהם ממש נותנת לנו רווח. זה יכול להיות בתחרות הסמויה בינינו 'אני יותר מוצלחת מכם' או אתם לא כאלה טובים ולכן אני לא חייבת לכם, או 'אתם בעצמכם גרועים ולכן אני לא צריכה להתייחס לביקורת שלכם עלי' וכולי וכולי.
ואיך ההבנה הזו עוזרת לנו?
כשאני מבינה שחלק מהשיפוטיות הצודקת שלי נובעת ממקום קטן וילדותי של רווח כזה או אחר- זה קצת מפנצ'ר לי אותה, ועוזר לי להחלץ מהמקום הלא בריא הזה של שיפוטיות מול ההורים שלי.
