פעם כשהייתי מנחת הורים בפועל,
מישהי שהתלבטה אם להרשם לסדנא שאלה אותי-
את מלמדת גם איך לאהוב את הילדים
או רק איך להתמודד עם הבעיות איתם?
ואני זוכרת שלרגע שאלתי את עצמי-
מה עם זה באמת?
אולי צריך ללמד את זה?
אבל איך אני יכולה להגיד למישהי איך לאהוב?
הרי כל אמא אוהבת בדרכה…
ואז הבנתי, וזה גם מה שאמרתי לה.
בין אמא לילד יש צינור אהבה קבוע.
מובנה מעצם העובדה שהיא אמא שלו וילדה אותו.
והאהבה זורמת שם באופן טבעי.
לא צריך ללמד את זה,
בדיוק כמו שאף אחד לא לימד אותנו איך מנשקים תינוקות קטנים.
זה בא לנו מתוך עצמינו. אנחנו רוצים את זה.
אבל לפעמים יש בצינור אבנים
שמפריעות לאהבה הזו לזרום.
חוצפה של הילד, מריבות, ויכוחים ובעיות.
אני מלמדת בסדנא איך לפרק את האבנים האלה,
כדי לאפשר לאהבה הטבעית לזרום בלי הפרעה.
חשבתי על זה שזה קצת דומה למה שאני עושה היום,
עם כל הנושא של כיבוד הורים ושיפור היחסים עם ההורים.
היום אני מלמדת אנשים מה יוצר את האבנים האלה
שסותמות את צינור האהבה,
ומה לעשות כדי למסמס אותן
ולתת לאהבה ההורית להגיע אליהם.
זה בעצם אותו דבר, רק מהצד השני.
