בזמן האחרון נפל לי אסימון לגבי ביקורת. ראיתי שהרבה פעמים כשאנשים ביקורתיים, הם בעצם במגננה. וגם כשאני ביקורתית, אני במגננה.
פעם חברה צדיקה התקשרה לשאול איך אפשר לכבד את אמא שלה, שבסיטואציה משפחתית מאוד מאוד כואבת עסוקה בלעקוץ את הבן הזה ואת הכלה הזו.
עברנו להסתכל על הסיטואציה מהצד שלה, וקלטנו שהאמא הזו מואשמת ללא מילים במה שקרה למשפחה. אף אחד לא אומר כלום, אבל כל הסביבה חושבת בלב שאולי האמא הזו היתה יכולה להתנהג אחרת ולמנוע את הכאב הזה.
הבנו שהביקורת והעקיצות שלה הן בעומק התגוננות מפני ההאשמה של כולם.
בסיפור אחר כלה מתוקה סיפרה לי שהיא לא מצליחה לכבד את חמותה. כל הזמן יש לי בלב מחשבה שאני יותר חכמה ממנה, שהיא קצת פרימיטיבית כזו. איך יוצאים מזה?
חפרנו קצת וגילינו שהכלה הזו חושבת שחמותה מצפה ממנה להיות יותר יעילה וחרוצה. די מעליב, נכון? אז באופן לא מודע היא 'מחזירה' לה. את אומרת שאני לא חרוצה? את בעצמך לא חכמה!
והכי דבילי?
שיכול להיות שזה רק המצאה שלי.
אני חושבת שזה מה שחושבים עלי ומתחילה להתגונן, ותכל'ס, הם בכלל לא חושבים את זה!
אז בפעם הבאה שאתם מקבלים ביקורת, או מעבירים ביקורת על מישהו,
שוה לבדוק ממה יש פה להתגונן. אולי זה בא ממקום ילדותי ומתגונן בתוכי, אולי אפשר להפסיק את המלחמה הזו…
אמן שנשמע בשורות טובות
ובריאות שלמה לכולם
