למדתי פעם מהרבנית ימימה מזרחי את המושג "עודיה". הודיה+עוד.
יש לי משהו ביד, והוא טוב, אבל אני רוצה עוד. אני לא פוסלת את מה שיש לי כבר. להיפך, אני מודה עליו, וביחד עם זה מבקשת עוד.
לפני כמה שנים החלטתי שקשה לי עם הביטוי "תכלה שנה וקללותיה" כאילו בשנה שעברה הכל היה קללות ודברים רעים, אבל עכשיו- אוהו, בשניה שנכנסת השנה הבאה- פתאום הכל יהפוך לורוד עם נצנצים- "תחל שנה וברכותיה" זה גם לא אמין בסוף.
אז החלטנו שבבית שלנו, עושים בסוף השנה סעודת הודיה.
פנקייקים וגלידה, וכל אחד אומר משהו שהוא מודה עליו שהיה השנה.
חוויה משפחתית מתוקה ומשמעותית. (זוכרת איך הופתעתי באחת השנים שאחד אחרי השני הם אמרו תודה על ההריון שלי. לא ידעתי שזה כל כך משמעותי להם…). חשוב לי לפתח בעצמי וגם בילדים שלי עין שרואה את כל הטוב שיש בעולם ובחיים שלנו, ושיודעת להגיד עליו תודה, ולא רק לבקש שיהיה יותר טוב בשנה הבאה.
(במחשבה נוספת- זו אחלה דרך להתחיל שנה טובה יותר עם ההורים)
שתהיה לכולנו שנה טובה
שנתעסק רק בשמחות ובדברים טובים
בבריאות, ברוגע ובחיבור עמוק למשפחה שלנו.
