אחת הטעויות הכי גדולות שאנשים עושים ביחסים עם ההורים שלהם היא שהם לא משתפים אותם בבעיות שיש להם.
יש לילד בעיה רפואית, אבל אנחנו לא רוצים להדאיג את ההורים שלנו, אז אנחנו לא מספרים להם כלום.
הם רואים שהילד לא מאה, רואים שאנחנו מוטרדים ממשהו אבל אין להם מושג ממה.
כשהם שואלים אם הכל בסדר אנחנו עונים שברור! והכל מצוין! 😁
ומעכשיו הם דואגים הרבה יותר כי הם יודעים בוודאות שיש בעיה.
והדימיון מתחיל לרוץ קדימה. מה קורה עם הנכד שלהם, ואם לא אומרים להם זה כנראה ממש ממש נורא. איזה פחד.
אז את המטרה שרצינו מראש, להוריד להם דאגות מהראש, לא השגנו. להיפך. הם דואגים הרבה יותר.
פעם אמרה לי סבתא אחת, 'תאמיני לי שלדעת את האמת היה לי הרבה יותר מרגיע מאשר הדמיונות שרצו לי בראש כשידעתי שיש משהו ואני לא יודעת מהו'.
חוצמזה, שיש משהו קצת פטרוני בלחסוך מההורים דאגות. קצת היפוך תפקידים. כאילו אנחנו החזקים שתפקידנו לשמור על ההורים השבריריים שלנו.
זו עמדה לא מכבדת, לא נותנת אמון. אני פועל מעמדה נפשית של המבוגר האחראי ולא מעמדת ילד מול ההורים שלי.
יכול להיות שיש בינינו אנשים שההורים שלהם באמת מעדיפים לא לדעת אם אין להם משהו לעשות כדי לעזור. הכל לגיטימי. הנקודה שאנחנו, כילדים, צריכים להיות רגישים אליה היא מה ההורים שלנו באמת רוצים.מה יכבד אותם. לא מה נראה לנו שנכון, אלא מה שיעשה להם יותר טוב, לפי שיקול הדעת שלהם. רצונם הוא כבודם.
שבוע מבורך
שנתעסק רק בשמחות!
