פעם,כשרק התחלתי להעביר סדנאות על כיבוד הורים, סיפרתי לנערה צעירה שלמדה איתי על הסדנא שאני עומדת להעביר.
"זה כמו 'סלח להוריך ושפר את חייך', נכון? אני מכירה את זה!"
זה לא! התעצבנתי. זה ממש לא זה!!!
אבל למה לא? אמרת שאת מעבירה על כיבוד הורים, זה לא אותו דבר?
ממש לא
ואפילו להיפך.
נסביר:
כשאני סולחת למישהו, באיזו עמדה נפשית אני נמצאת מולו?
הוא הפוגע, הלא בסדר, הרע בסיפור, 👺👿
ואני הנהדרת, למרות שנעשה לי עוול אני סולחת. 😇
אני מעליו מבחינה מוסרית.
האם המקום הזה מכבד את השני?
איך אני מרגיש כשסולחים לי? זה מכבד אותי?
ממש לא.
גם מול ההורים שלנו, להיות במקום שסולח להם זה להיות בעצם במקום שמאשים אותם בנזקים שהם עשו לי, (=שוב לא מכבד אותם) ונמצא "מעליהם" מבחינת העמדה הנפשית הפנימית שלי מולם.
אגב גם חמלה מגיעה ממקום דומה. מקום קצת פטרוני, מתנשא. "היום אני מבינה עם איזו מציאות אמא שלי התמודדה. לא היה כסף, אבא שלי לא עשה כלום בבית… לכן היא הוציאה עלינו את העצבים. מסכנה"
אני לא מכירה הרבה אנשים שנהנים כשמרחמים עליהם, ואין אף אחד שמרגיש מכובד כשמרחמים עליו.
לכן, זו לא העמדה שצריכה להיות לנו מול ההורים שלנו.
אותם, אנחנו צריכים לכבד.
מה זה אומר? (זה ארוך להסביר הכל…)
אבל בקיצור- זה להיות מולם בעמדה נפשית מכבדת. לא מלמעלה, אלא מלמטה.
ממילא, לסלוח,
או אפילו לרחם ולהבין,
ממצב אותנו במקום לא מדוייק מולם, וגורם לי להפסיד את כל הטוב שאני יכולה לבנות בעצמי כתוצאה מכיבוד הורים.
תמיד שמחה לשמוע הארות ושאלות,
יום מבורך
