השבוע דיברתי עם גיסתי הנדירה על פורים.
'אבל את סבבה עם פורים, נכון?'
'אני? למה את חושבת ככה?
כי בשנה שעברה באנו והיית ממש בטוב. זוכרת?
וואלה. התחלתי להזכר..
בשנה שעברה באמת היה פורים ממש שמח.
לא מתאים לי… בדרך כלל אני יותר בעניין של לעבור את החג בשלום וזהו.
ואז נזכרתי שבשנה שעברה עבדתי עם הכיתה שלי על 'מה המקום שלי כאישה בפורים' והבנתי ביחד איתן שאת השמחה- אני עושה לעצמי.
שנים חיכיתי שיבואו שיכורים וישמחו אותי.
שנים הייתי אצל ההורים וציפיתי שהם ידאגו לאווירה שמחה שתשמח אותי.
ונחשו מה? יצאתי מבואסת. לא תמיד ההורים הבינו מה מוטל עליהם ולא ייצרו את האווירה שרציתי, ואפילו כשהם כן עשו שמח- אותי זה כבר לא שימח. הייתי ממורמרת וחמוצה ומחכה שיעבור.
היום אני יודעת לומר שאני לא לבד, ורבות כמוני מצפות שמישהו מבחוץ ישמח אותן. הבעל, ההורים, המשלוחי מנות…
וכשאני חושבת שמישהו אחר 'אמור' לשמח אותי, אני נכנסת למקום שיפוטי, כי הוא/הם לא עושים את מה שהם 'אמורים' לעשות ובאשמתם אני לא שמחה.
והמקום הזה, שמעבר לזה שהוא לא נכון לי, הוא מקום שמאוד קשה לשמוח בו.
כשמישהו אמור לדעתי לתת לי משהו והוא לא נותן, אני בכעס ומירמור עליו. זה מצב רוח שקצת קשה לעבור ממנו לשמחה… לא ככה?
זה כמו שהילד עצבני ושואלים אותו מה הוא רוצה. גם אם יתנו לו את מה שהוא רצה הוא עדיין זועף ולא שמח. זה מקום נפשי כזה.
כשאני במקום כועס על מה שאמורים לתת לי ולא נותנים, אני לא מסוגל לראות ולשמוח במה שקיבלתי.
בשנה שעברה קרה לי נס. שינוי תודעתי שעשה לי פורים עצמאי ושמח. תתפללו איתי שגם השנה אצליח לשמוח מעצמי.
שבוע טוב, פורים שמח והמון בשורות טובות ומשמחות לכל עם ישראל.
