בתשעת הימים
אמורים להיות עצובים, נכון?
ההתייחסות של גדולי ישראל לעצבות לא מלבבים בלשון המעטה
"שנואה היא העצבות" "עצבות ועצלות הן משורש הנחש"
אז מה אני בדיוק אמורה לעשות?
הייתי השבוע בשיעור של אהובה צוקרמן,
והחלטתי לשתף אתכם באחת התובנות שקיבלתי ממנה
בגלל שלא נעים לי לשמור את כל הטוב הזה לעצמי….
אהובה מבדילה בין צער לבין עצבות.
שתי התחושות האלה נראות מבחוץ מאוד דומה…
הסתגרות, אפילו בכי, תחושה קשה…
אז למה העצבות כל כך שנואה
והצער לעומת זאת זוכה לתיאורים מחמיאים?
כי הצער הוא תוצאה של הבנה מוסרית.
אני מבינה שהעלבתי חברה- אני מצטערת ומתחרטת.
למה אני בצער? כי אני טובה,
ומבינה שהמעשה שעשיתי לא מתאים לרצון הטוב,
לא מתאים למה שה' רוצה ממני.
בעצם הצער מעיד על המעלה המוסרית שלי.
(רק תארו לעצמכם אדם שעושה דברים רעים ואפילו לא מצטער על זה…)
אפשר להסתכל על גדולי ישראל כדי לראות את זה בחוש-
איך ככל שאדם הוא מוסרי וצדיק יותר- הוא יותר מצטער
על החורבן, על עם ישראל, על דברים שראוי להצטער עליהם.
והכי חשוב- התוצאה של הצער היא שיפור, צמיחה והתקדמות.
אבל העצבות, או בלשון העם- דיכאון?
אדם נהיה בדיכאון בדרך כלל כי יש פער בין מה שהוא חושב שצריך להיות
לבין המציאות.
בין היחס שהוא חושב שמגיע לו לקבל מאשתו/מהוריו/מילדיו/מהבוס
לבין היחס שהוא מקבל.
כי יש פער בין האמא שאני חושבת שאני צריכה להיות
לבין האמא שהייתי היום, ואתמול, בשבוע שעבר.
פער בהישגים שהייתי ראויה להשיג ואלה שהשגתי, פער בפרנסה וכו' וכו'.
בעצם בעומק העצבות היא תוצאה של גאוה-
איך יכול להיות שהמציאות אינה כפי שאני רוצה שהיא תהיה?
אז אני מתייאש.
ובניגוד לצער- התוצאה של העצבות היא לא שיפור וצמיחה
אלא דיכדוך ושקיעה.
השורש הוא האם אני עסוק בעצמי
ובמה שצריך או לא צריך לקרות לפי דעתי האישית,
או שאני עסוק באמת, בטוב, בעצם העניין.
במה שצריך לעשות מצד המוסר האלוקי.
והדרך לצאת מהדיכאון נוגעת בדיוק בנקודה הזו-
כמו שאמר הפסיכולוג הנודע אלפרד אדלר
שאם אדם שנמצא בדיכאון יחשוב כל יום בבוקר
מה הוא יכול לעשות כדי להיטיב למישהו אחר-
הוא יצא מהדיכאון בתוך שבועיים.
ברגע שאדם מפסיק להתעסק בעצמו-
בהצלחותיו, בכישלונותיו, בציפיותיו ובאכזבותיו
ומתחיל לחשוב על הזולת, על מה שה' רוצה ממנו,
העצבות נעלמת,
והצער הופך למנוע צמיחה.
שנזכה להצטער באמת על החורבן
ולזכות לראות בבניין המקדש, העם והארץ.
בשורות טובות
