בתקופה האחרונה אני מסתובבת בהרבה אולפנות ומעבירה את ההרצאה שלי על כיבוד הורים.
ובכל מקום, אני שומעת את אותה שאלה בווריאציות שונות:
"אני כבר לא תינוקת,
ואני יודעת מה טוב לי, ואיך נכון לי שידברו איתי,
איך אני אמורה לא לשפוט את ההורים שלי כשהם עושים את ההיפך?"
אנשים מצליחים לקבל את זה שלא מתפקידם להעיר להורים על הזוגיות שלהם,
על איך הם מחלקים מתנות לנכדים,
או למה הם לא אוכלים בריא.
זה שלהם, לא שלי.
אבל בדברים שנוגעים אלי, אני אמורה לשבת בשקט ולקבל את זה? ולא לשפוט? לא לדרוש שינוי?
והמחשבה הזו – מאוד טבעית.
אבל היא גם שורש הבעיה.
אנחנו חיים בתרבות שבה 'אני במרכז'.
וזה אומר שהעולם אמור להתאים את עצמו אליי,
למה שמתאים לי,
למה שנעים לי,
למה שאני רוצה וצריכה.
ואם זה לא קורה- במיוחד אם אלו ההורים שלי – אז ברור שהם לא בסדר וצריך לתקן את זה.
ואני בכוונה לא נכנסת כרגע לתוכן של הדברים,
כי יכול להיות שבאמת היה עדיף שידברו יפה,
שיתייחסו באופן שווה לנכדים ויכבדו את ההחלטות שלנו,
אבל זו לא הנקודה.
הנקודה היא המחשבה שהעולם וההורים שלי צריכים להתאים את עצמם אלי.
והמחשבה הזו מביאה תסכול, כעס, ופגיעות שלא נגמרת.
וזה לא נגמר בהורים.
זאת תבנית חיים.
אם אני מצפה מהעולם להתאים את עצמו אליי –
אני הולכת לסבול,
כי העולם לא רוקד לפי החליל שלי,
במיוחד אם האנשים סביבי חושבים (כמוני 😉)
שכולם צריכים להתאים את עצמם אליהם…
אחת המתנות הכי גדולות שאדם יכול לקבל זה להבין שהעולם לא חייב לו כלום.
וכשהוא מפנים את זה –
הוא גם פתאום נהיה הרבה יותר שמח מהדברים הקטנים.
מהרגע שכן מתחשבים.
מההורים שכן משתדלים.
ההורים שלנו הם המקום הראשון שבו אנחנו מתאמנים על חיים של בגרות.
מי שיצליח לשחרר את הציפיה
שההורים שלו יתאימו את עצמם אליו,
לסדר העדיפויות ולסולם הערכים שלו,
ויכבד אותם למרות שהם שונים ומאתגרים אותו,
יהיה עם חוסן פנימי ויכולת להיות בטוב
בכל סיטואציה בחיים שלא מותאמת אליו.
איזה חירות
איזה אושר.
שיהיה שבוע טוב
ובשורות טובות לכלל ולפרט!
