שבוע מבורך
יש מי שטועה לחשוב, שעל מנת להגן על עצמו מפגיעה וביקורת של ההורים, כדאי לו להתרחק, למנן את המפגשים איתם, לשים גבולות.
וזה טעות מכאיבה, כי היא ממשיכה לייצר דינמיקה של מרחק בינינו לבין ההורים, ואפילו מחמירה אותה.
יש לנו תחושה שאנחנו שומרים על עצמינו, ותכל'ס נראה לנו שאין ברירה אחרת מול ההורים האלה וההתנהגות שלהם, אבל בעומק- אנחנו מזיקים לעצמנו.
לא רק שהפגיעות לא נעלמות, אנחנו גם חוסמים את האפשרות שיהיה מתישהו קשר קרוב וטוב יותר.
כשאני מאמינה שאני צריכה לשמור על עצמי מול ההורים שלי, אני בדינמיקה של מלחמה, וזה מתבטא אפילו במילים שלי.
אני שמה על עצמי שיריון,
שומרת על מרחק בטוח,
שמה גבולות,
שומרת על הגבולות שלי…
לא הדינמיקה שהיינו חולמים עליה…
ואיך היינו מרגישים אם יום אחד הילד שלנו היה מתייחס אלינו במילים ובתחושות כאלה?
זה נורא…
אז מה כן?
בכנס 'בכל לבבך' שמעתי מהרב יהושוע שפירא הסבר מדהים למילים שכולנו אומרים.
'כגמול עלי אימו' זה הרגע הזה שהתינוק סיים לינוק, והוא שבע ורגוע, והוא שוכב על הכתף של אמא שלי ואין רגעים יותר מתוקים ובטוחים ומלאים שלווה מהרגעים הנפלאים האלה.
הוא דיבר על הביטחון שצריך להיות לנו בה', כגמול עלי אימו.
אבל אם יותר לי להחזיר את המשל לתחום המקורי שלו-
איך אני מתנהגת כשאני בתודעת 'גמול עלי אימו'?
זה בדיוק הפוך מתודעת מלחמה.
אני בטוחה שההורים שלי הכי רוצים להיטיב לי ואני יכולה להיות שם הכי גלויה ונינוחה ופתוחה.
ואם יהיו 'מכות'?
זה כמו הטפיחות שאמא טופחת לתינוק על הגב כדי לעזור לו להוציא גרפס.
נטו לטובתי.
כשאני יוצאת מתודעת מלחמה והתגוננות ומחשבה שאני צריכה להיזהר מההורים שלי,
וחוזרת למקום הילדי הבסיסי שההורים שלי הם לטובתי, וגם מה שלא הכי נעים לי הוא לטובתי,
חוזר לי האוויר.
אני מפסיקה להיות דרוכה ונכונה לקרב, ויכולה לנשום ברוגע, איתם.
שנזכה להשיב לב בנים על אבותם, ולראות ישועה שלמה בקרוב ממש
