"תשמעי
עם אמא שלי זה יותר מסובך.
כולנו, כל האחים סובלים בקשר איתה. היא פשוט באמת אישה קשה!"
וואלה מכירה את זה.
ושומעת משפטים כאלה לא מעט.
מה שקורה הוא שנוצר פה איזה מעגל קסמים.
אם כל האחים סובלים מההורים,
זה סוג של אישור- שההורים הם באמת בעייתיים.
הנה עובדה כולם לא מסתדרים איתם.
ואיך מרגיש ומתנהג הורה שכל הילדים שלו בכאסח איתו?
הופך להיות שופע אהבה ופינוקים?
ואז המצב רק נהיה יותר ויותר גרוע. ממש תענוג.
אז הכל אבוד?
תנו לי לספר לכם על הודעה שקיבלתי פעם, בערב ראש השנה.
(מעתיקה אותה ככתבה וכלשונה)
"שלום אסתר
אני תמיד אומרת לאחותי שעשתה אצלך את הקורס השנה
שאת צריכה לדעת כמה זכויות יש לך..
בשנה האחרונה היה מהפך עצום במשפחה שלנו. עצום.
הנה למשל רשמתי הבוקר פתקי שנה טובה להורים,
פעם ראשונה בחיים.
(אבא שלי בן 70 ואמא בת 68!)
כל המשפחה השתנתה
כאילו קיבלנו שוק באמצע החיים והתחלנו תפנית ביחסים….
(אחותי היא התשיעית, הכי קטנה מכל האחים.)"
בכנות
פשוט בכיתי כשקראתי את ההודעה הזו.
זה מטורף.
אחות אחת, ועוד הקטנה במשפחה,
שעשתה את הקורס ושינתה את היחס להורים,
ופתאום גם אחים אחרים חוזרים לקשר עם ההורים
וכל המשפחה מתהפכת.
זה כל כך מרגש
ואני זוכה תודה לה' לשמוע סיפורים כאלה שוב ושוב.
ומעבר להתרגשות, האמת שזה הגיוני.
כי כשכולם 'חזית אחידה' מול ההורים-
ברור שההורים אשמים וזה תוקע את הסיכוי שמשהו ישתנה.
אבל
ברגע שילד אחד במשפחה פתאום משנה את העמדה הנפשית
ומתחיל לכבד את ההורים,
מפסיק להאשים רק אותם בדינמיקה הגרועה שיש במשפחה,
פתאום החזית האחידה נגד ההורים מתפרקת…
ואז-
עוד ילדים לוקחים אחריות על היחסים ומשפרים אותם
ובשורה התחתונה- עוד ילדים זוכים לחזור לקשר טוב עם ההורים שלהם.
שנזכה לבנות במשפחה שלנו חזית אחידה לטוב
בשורות טובות
