מכירה את זה שאת נכנסת לאירוע עם מסיכה על האף והפה, ואז את קולטת שכמעט כולם שם בלי מסיכה או עם מסיכות סנטר?
ואת מתפתלת ממבוכה ולא יודעת מה לעשות עם המסכה שלך כי זה מביך להיות החנונית היחידה וגם אי אפשר לאכול ככה ואולי אני אוריד וזהו…
ואז נכנסת עוד מישהי.
עם מסכת אף ופה מלאה.
וכשבאים לחבק אותה היא מושיטה מרפק ואומרת בחיוך (רואים רק לפי העיניים, כן?) 'אני שומרת על הכללים של הקורונה, אני לא מתחבקת עם אף אחד'.
ואת חוזרת לנשום, (כמה שאפשר מתחת למסיכה) ופתאום כמה מסכות סנטר חוזרות למקומן על האף ועוד כמה מוציאות מסכות מהתיק ושמות על הפנים.
מה קרה?
יש מישהי שלא ידעה קודם שצריך לשים מסכה? כולם יודעות.
אבל ככה אנחנו. גם כשאנחנו יודעים שמשהו הוא נכון, קשה להיות שונה מכולם ולעשות אותו.
זה נכון בכל התחומים. בחברה שבה מקובל ללבוש חצאית קצרה, יהיה קשה ללכת בצניעות למרות שאין ספק איך נכון להתלבש.
וגם אם הייתי בחוג הורים ואני מאה אחוז בטוחה שמה שאני עושה עם הילד שלי זה הדבר שנכון לעשות- וואלה רק המחשבה על מה יגידו ואיך זה יראה גורמת לי לעגל פינות ולא לעשות מה שאני מאמינה בו.
ובמיוחד בתרבות שלנו, שמאשימה את ההורים בכל תחלואי הילדים, קשה מאוד לכבד הורים.
קשה לשמור על כבוד של הורים של תלמיד, כשבישיבה פדגוגית מדברים על 'חוסר שיתוף פעולה הורי', ואומרים ש'במצב הזה די ברור מי האשם במצב של התלמיד הזה' למרות שברור לי שהזילזול הזה בהורים שלו רק מדרדר יותר את התלמיד שלי.
קשה לכבד את ההורים הפרטיים שלנו, כשהדיבור בינינו האחים ביקורתי ומאשים מולם, כשהשיחה תמיד גולשת לניתוח של האישיות וההתנהלות שלהם, וציקצוקים על ההחלטות השגויות שהם עושים. לא נעים להיות זה שיאמר, 'בואו, זה לא מכבד איך שאנחנו מדברים עכשיו'.
וגם כאן,
מה שיעזור לנו ללכת בדרך שאנחנו מאמינים שהיא נכונה, בדרך שבה אנחנו באמת רוצים ללכת- זה עוד מישהו שילך בה איתנו.
שלא נהיה לבד.
