בוובינר שהיה ביום שלישי עלה בשאלות שלכן
גם הנושא של ריצוי מול ההורים.
נזכרתי במשהו שכתבתי על זה פעם
שאולי יעזור להבהיר את הנקודה.
ממש אשמח לשמוע מה דעתכן…
פעם מישהי ששמעה אותי על כיבוד הורים שאלה:
"אמרת שכשמכבדים הורים זה גורם לי להתאזן מבחינת המידות.
שכשאני מכבדת את אבא שלי אני מפסיקה להיות כבולה
לצורת ההתנהגות שאליה אני רגילה
ושלפעמים תוקעת אותי בחיים.
אבל לא הבנתי איך זה רלוונטי לגבי.
אבא שלי מאוד ביקורתי, ובגלל זה
אני מאוד מנסה לרצות אותו כל הזמן.
אז איך זה שאני מרצה אותו כל הזמן זה מאזן אותי נפשית?"
רגע רגע.
מרצה מבחינתי זה לא אומר כלום.
השאלה היא למה את מרצה אותו?
מה יקרה אם לא תרצי אותו?
זה יכול להיות הרבה דברים-
אני לא רוצה שהוא יכעס עלי,
שיחשוב שאני לא טובה, שלא יהיו איתי ביחד… כל מיני…
היא חשבה שניה ואמרה לי-
"אני רוצה להיות אהובה. בשביל זה אני מרצה אותו.
אמא שלי תמיד אוהבת אותי, בלי תנאים.
והוא- אצלו זה תלוי. לא תמיד הוא אוהב אותי בלי תנאי."
אוקי,
אז את מרצה אותו כדי שהוא יאהב אותך.
וכשאת מכבדת אותו גם כשהוא לא אוהב אותך בלי תנאי,
את בעצם מתגברת על ה''צורך'' שלך שתמיד יאהבו אותך.
את נותנת מקום לאופציה הזו,
שלא יאהבו אותך תמיד בלי תנאים
ועדיין אפשר לכבד את הבנאדם השני
ובעיקר- את יכולה לנשום ולשהות במקום הזה.
את לומדת שאת קיימת ומצליחה לחיות גם כשלא אוהבים אותך.
איזו מתנה זו…
במקום לחיות במרדף חסר תוחלת אחרי האהבה של כולם,
להשקיע אנרגיה בנסיונות לרצות אותם כדי שיאהבו אותך-
את מסוגלת להשתחרר מהצורך הזה.
דרך הכבוד לאבא שלך שלא נותן לך את האהבה תמיד
את לומדת שמרחב החיים שלך הרבה יותר פתוח ומשמח ממה שחשבת.
