בקבוצה הפתוחה (אשים קישור בסוף) עלתה לפני פסח שאלה לדיון.
בחורה רווקה, שאמא שלה בתהליכי גירושין והמצב הכלכלי שלה לא פשוט,
סיפרה שאמא שלה ביקשה ממנה להשתתף בהוצאות החג, ולעזור בניקיון הבית לפסח.
ולבחורה קשה עם זה.
היא רוצה להשתמש בכסף שלה לדברים אחרים שהיא צריכה,
ולהיות עם חברות ולא רק לנקות בבית.
התפתח דיון מעניין ממש,
ומה שבלט לי זה שמהר מאוד התחילו לדבר על הורים רעילים, על ניצול, על הורים שזורקים אחריות על הילדים שלהם, על ילדים הוריים ועוד כל מיני מילים שפסיכולוגים בטח מבינים יותר ממני.
כתבתי להן בסוף שלא סתם אנחנו מגיעים מסיפור שעל פניו נראה די נורמטיבי, לפתולוגיות ובעיות קשות.
אנחנו חיים בתרבות ששופטת הורים באופן מאוד עמוק.
קל לנו להאמין שהורים הם אינטרסנטיים,
קל לנו להכניס אותם למשבצת של "הרעים".
וזה פוגע בנו בשתי רמות.
קודם כל- בנו כהורים.
מניחה שהרבה אנשים פה בקבוצה הם הורים בעצמם,
ומבינים על בשרם כמה הורים משקיעים כוח, שינה, אהבה, כסף וזמן כדי שיהיה לילדים שלהם טוב.
כשאנחנו מאמינים שהורים הם "רעים" אנחנו קצת מכניסים את עצמנו למשבצת הזו, כאילו בעומק יש ספקנות עמוקה לגבי הטוב שאנחנו.
אולי גם אנחנו בעצם פועלים ממניעים אנוכיים?
אולי הטעויות שלנו מבטלות את כל הטוב שאנחנו עושים בשביל הילדים שלנו?
זה פוגע גם בנו וגם בילדים שלנו, הספקנות הזו.
וברמה השניה- זה פוגע בנו כילדים.
אם ההורים שלי, שלכאורה הם האנשים שהכי קרובים אלי ורוצים בטובתי- הם בעצם אינטרסנטיים,
זה אומר שאין לי על מי לסמוך, שהעולם רע, שאני בודד.
זה אותו קו מחשבה שמפרק את המשפחה בעולם המערבי בשם הגנה על זכויות הפרט, ומכליל מהשוליים על כל המשפחות, וכולנו סובלים מזה.
בפעם הבאה שאנחנו רצים להדביק תוויות בואו נעצור רגע ונחשוב על שתי הנקודות האלה.
בעיני זה צעד ראשון בדרך לריפוי.
קיץ בריא
שנמשיך לראות ישועות ונחמות
