כל פעם כשאני מקבלת מייל מתנצל ממישהי שאני עוקבת אחריה-
'סליחה שמזמן לא כתבתי פה'
אני חושבת לעצמי שמי שם לב שלא כתבת ומה את מתנצלת.
אבל הנה אני באותה סיטואציה, ואני כן רוצה להגיד שחבל לי שלא כתבתי פה כבר חודש בערך.
ברוך ה' זה מסיבות טובות, יש שמחות במשפחה, אני עסוקה בהרצאות, סדנאות ופגישות ייעוץ, ועדיין הכתיבה פה חשובה לי.
אז הנה שמתי את זה על השולחן ואני יכולה להתחיל.
'אמא שלי חלשה כזו.
לא מסוגלת.
היא כל הזמן מבקשת שנעזור לה- לפעמים זה בכסף,
לפעמים שנכין לה דברים.
היא רוצה שאהיה החברה שלה, זו שהיא יכולה לדבר איתה שעות ולשפוך את הלב.
זה לא חדש,
גם כשהייתי קטנה היא לא היתה שם בשביל להגן עלי ולדאוג לי.
אבל איך מכבדים אמא כזו?'
את השאלה הזו יצא לי לשמוע כמה וכמה פעמים בשבועות האחרונים, בוורסיות כאלה ואחרות.
איך מכבדים הורים שהם לא?
לא מוצלחים,
לא מכובדים ואפילו ההיפך?
איך יוצאים אנשים טובים משורשים בינוניים ומטה?
כשאני מסתכלת על נתוני החיים שלי בלי אמונה- זה באמת מבאס.
וזה גם לא פייר.
למה אני גדלתי להורים כאלה וחברה שלי קיבלה הורים כאלה עוטפים ומעצימים ואיכותיים?
למה אני צריכה להתאמץ כל כך בחיים שלי והיא לא?
למזלנו אנחנו אנשים מאמינים,
שיודעים שהחכם והמיטיב ביותר ביקום-
הוא זה שהחליט לתת לנו את ההורים האלה ואת נתוני החיים שלנו.
והתפיסה הזו פותחת לנו את האפשרות לצמוח ולהתפתח מתוך אתגרי החיים שלנו במקום להתלונן ולהתקרבן עליהם.
אם קיבלתי אמא חלשה, למדתי להיות עצמאית ולדאוג לעצמי.
למדתי להיות אמפטית וחומלת,
למדתי שגם מי שלא 'עומד ברף' ראוי לכבוד וקיומו חשוב ומשמעותי.
כשאני עסוקה בשאלה 'מה הנתונים האלה מצמיחים בי'
במקום בשאלה
'למה קיבלתי כאלה נתונים'
אני גם נהיית אדם יותר טוב ושמח,
וגם יכולה לכבד את ההורים שלי למרות החולשות שלהם,
כי אני זוכרת שהם מדוייקים לי, לצמיחה וההתפתחות שאני מיועדת לעשות בעולם.
אני מפסיקה להיות עסוקה בלשפוט אותם על מי שהם-
'איך את לא מזיזה את עצמך',
'איך את לא עומדת על שלך',
'למה לא הגנת עלי כשהייתי ילדה'
ומתחילה לחיות את החיים שלי- עם מבט קדימה, בעסקים שלי.
