בכובע המקורי שלי, אני מלמדת תנ''ך באולפנא. השבוע לימדתי את פרק א' בישעיהו, עם כל הקטע הזה של 'בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי'. ויצא לי לדבר בכיתה על כפיות טובה, ולמה זו מידה כל כך גרועה.
קודם כל ברור שחברתית זו התנהגות הרסנית.
אם עושים לך טובה ואתה כפוי טובה, לא יעשו לך יותר טובות.
תארו לעצמכם מה קורה בחברה שיש בה הרבה כפויי טובה? החברה הזו נעשית קרה ותועלתנית ובתכל'ס, מתפוררת.
אבל תלכו רגע צעד פנימה, ביקשתי מהבנות.
מה קורה לאדם כפוי הטובה עצמו?
זוכרות את 'כפה עליהם הר כגיגית?' לכפות זה לכסות. אדם שכפוי טובה או כופר בטובה בעצם מכסה את הטוב שיש לו.
בניגוד לאדם שמכיר בטובה – שיש לו טוב מול העיניים והוא מזהה אותו, מכיר בקיומו, הכופר בטובה חי בתודעה שאין לו טוב בעולם. כי את הטובות שיש לו- הוא מכסה, הוא מתעלם מהן.
איזה חיים חשוכים זה להיות כפוי טובה…
וזה קורה לנו הרבה מול ההורים.
שאנחנו כפויי טובה במובן שאנחנו לא מודעים ולא שמים לב בכלל לכל הטובות שהם נתנו ונותנים לנו.
אנחנו חיים רע ומרגישים מסכנים ואומללים כי אנחנו באמת פשוט לא מודעים לכל הטוב שקיבלנו מהם.
אותו עיקרון בדיוק עובד ביחסים שלנו עם הקב''ה, אבל זה לא הנושא.
יאללה מזמינה אותך לתרגיל קטן.
בואי תעשי רשימה של כל הדברים שקיבלת מההורים שלך. גשמיים, רוחניים, מה שעולה לך בראש. לפחות עשרה דברים. וכל המוסיף- חי יותר טוב.
את הרשימה הזו כדאי לשמור באיזה מקום נגיש, ולעיין בה מדי פעם.
איך ההרגשה?
אשמח לשמוע מכם בפרטי תובנות והארות.
רק טוב גלוי ומורגש
בשורות טובות
