לפני הרבה שנים, כשהייתי מחנכת,
היתה מורה שעבדה איתי ואיכשהו כל הזמן יצא שהיא אמרה לי כמה אני מורה לא מוצלחת, ואיך אני לא רואה מה קורה עם הבת הזו, ואיך אני לא יודעת מה צריך לעשות ואיך לטפל באירועים שיש לי בכיתה.
בקיצור היה לי מאוד כיף איתה… 🥴
ואז, כשהייתי בשבת אצל חמותי, ראיתי בספריה שלה ספר פסיכולוגיה שמדבר על זה שיש תשעה סוגי אישיות, ואחד מהטיפוסים זה מי שכל הזמן רוצה לשפר את העולם.
הוא מסתובב בעולם וכל הזמן רואה מה צריך לשפר, והוא כאילו ממש חייב להגיד את זה, זה כמעט חזק ממנו.
ואני זוכרת שהפסקה הזאת התחברה לי בול לחברה הזו שבאמת הייתה אישה צדיקה.
הבנתי פתאום מאיפה בא הצורך הזה להגיד לי מה לא בסדר, מה אני לא רואה, וההבנה הזאת נורא נורא הרגיעה אותי.
ותכל'ס, מה מרגיע בזה?
אז היום כששטפתי כלים הבנתי שהסיבה שזה הרגיע אותי היא שהבנתי שהיא לא רעה ולא נגדי, אלא זה האופי שלה.
איכשהו גם ההערות שכואבות לי באות מאיזשהו רצון טוב שלה שהעולם יהיה יותר טוב.
מודה שאני חושבת שזו לא הדרך הנכונה לשפר את העולם,
ובכל זאת, ההבנה שהחברה הזו מונעת מרצון טוב, שינתה לי את כל הקשר איתה.
פתאום הסתכלתי עליה אחרת לגמרי, ואפשר לומר שאפילו נהיינו חברות.
והסיפור הזה חשוב
כי שינוי בהבנה יכול לשחרר את רוב הסבל שלנו מהביקורת שאנחנו מקבלים.
כשאני משנה את הפרשנות שלי, ומבינה אחרת את הסיטואציה, נכון יותר, ההתמודדות עם הביקורת נהיית קלה ואפילו נעלמת.
