פגשתי מישהי שסיפרה לי שכנערה היה לה לא פשוט עם אמא שלה.
הסגנון לבוש שלהן מאוד מאוד שונה, ואמא שלה הייתה מתחרפנת מאיך שהיא מתלבשת, ואומרת לה 'זה לא יפה לך!' 'זה ממש לא מחמיא לך!', 'אל תלבשי את זה!'.
כנערה היה לה ממש קשה עם ההערות של אמא שלה,
והיום כבוגרת היא מבינה שזה אולי גם פגע לה בדימוי גוף וביכולת לאהוב את עצמה,
ויש לה קצת בטן מלאה על אמא שלה שהעירה לה.
היום היא אמא לילדה מאוד חמודה בת ארבע, שמתעקשת לבחור בעצמה את הבגדים שלה…
(ספוילר- לא מתאימים אחד לשני 😉)
ושיא השיאים- היא מתעקשת לעשות לעצמה קוקו בבוקר, ולעשות את הקוקו נמוך וזה משגע את אמא שלה.
למה זה כל כך משגע אותך? שאלתי אותה,
והיא ענתה- כי זה פשוט מכוער!!!
קוקו גבוה כל כך הרבה יותר יפה לה, והיא פשוט לא מבינה.
מתעקשת לעשות קוקו נמוך ומכוער וזה פשוט משגע אותי שהיא עושה את עצמה פחות יפה.
ופתאום נהייתה לה קצת יכולת להבין איך אמא שלה ראתה אותה ואת הבגדים שלה.
שהיא באמת באמת חשבה שזה מכוער,
ושכל כך חבל שהבת היפה שלה מתלבשת בבגדים שכל כך לא מחמיאים לה,
ושהיא לא יכולה לשתוק כי זה כזה ביזבוז שהבת שלה עושה את עצמה פחות יפה ממה שהיא באמת.
והבנו שהיא בעצם צריכה לבחור בין 'להיות כמו אמא שלה' ולהעיר לבת שלה, ומצד שני להרוויח את זה שהבת תראה יפה (ואולי זה מה שיעזור לדימוי העצמי שלה? אין לדעת),
לבין לא להעיר לבת שלה ולא להמשיך את ה"טעות" שאמא שלה עשתה איתה,
ולשלם את המחיר שהבת שלה לבושה לא יפה ועם תסרוקת מכוערת.
ויותר מזה- ההבנה שבעצם כל ההערות שאמא שלי העירה לי, ששיגעו אותי כל כך,
היו באמת באמת מתוך זיהוי של היופי שלי ורצון שאני לא אקלקל אותו.
זו דרך חדשה להסתכל על מה שההורים שלי עשו בשבילי או לא עשו.
מעניין אותי לשמוע איפה זה פוגש אותך,
ומה חשבת על הנושא.
מוזמנים לכתוב לי בפרטי.
ברכת השם עליכם
