הסרטון הזה של תמר נזרי תפס אותי ממש.
איכשהו יצא ששמעתי מכמה וכמה נשים, בגילאים שונים ובסיטואציות אחרות לגמרי, על הכעס שלהן על ההורים,
ועל הקושי לסלוח על הטעויות שההורים עשו בעבר.
שלא הכילו, שלא הביעו אהבה, שלא פירגנו.
שכעסו, שלא הבינו את הקשיים.
והציפיה הזו, מההורים, להיות מושלמים ולתת מענה שלם בכל התחומים, ממש מקוממת אותי.
קודם כל בגלל שהיא תוקעת אותנו בעמדה מאשימה מול ההורים,
בעמדה קורבנית ולפעמים גם ילדותית שרק דורשת ולא רואה בכלל שיש פה עוד מישהו,
שההורים שלנו הם בני אדם,
עם רצונות וחולשות וחיים משלהם,
וגם תוקעת אותנו כי אי אפשר לשנות את העבר, אז מה נעשה?
וגרוע מזה,
המחשבה הזו שהורים אמורים לספק את כל הדברים הרגשיים של הילד- היא בלתי אפשרית,
כי כהורים היא שמה לנו מול העיניים רף אינסופי של דרישות שאין לנו שום סיכוי לעמוד בו,
בטח אם יש לנו יותר מילד אחד, וחיים משל עצמנו.
ועוד משהו למי שהגיע עד לכאן-
כתבתי 'דברים רגשיים' שזה נשמע עילג, אבל אני לא מוכנה, עקרונית, לכתוב 'צרכים רגשיים'.
כי צורך זה דבר קיומי שחייבים בשביל לחיות,
ואהבה, אישור ופירגון זה רצונות. חשובים מאוד, אבל רצונות.
אני רוצה שיפרגנו לי, אני לא צריכה.
זה ישמח אותי מאוד, אבל אני יכולה לחיות גם אם זה לא יקרה.
זה הבדל עצום בתפיסה שלי את עצמי וגם את מי שסביבי.
אם זה צרכים- אז חייבים לספק לי אותם.
חייבים- ההורים, הבנזוג, החברות…
זה שם אותי במקום שכל הזמן דורש מהסביבה לתת לי.
כשאני מדייקת שזה לא צורך, זה רצון- אז זה מאוד נחמד כשנותנים לי את זה,
אבל הכל בסדר גם אם לא,
והסובבים אותי לא נהיים רעים כי הם לא עסוקים בלמלא את רצונותי.
תודה שקראתם
אשמח לשמוע בפרטי מה דעתכם.
אפשר גם פשוט לשים אימוג'י 🤗
שבת שלום
🌀🌀🌀
מהתגובות שקיבלתי הבנתי שאולי נראה שאני אומרת שאין לנו כהורים שום אחריות לתת לילדים אהבה/פירגון כי זה של הילד.
אז לא.
חובתנו (וזכותנו הגדולה!) לעשות למען הילדים שלנו ולתת להם כמיטב יכולתנו, חינוך, ואהבה, ומילים טובות- הכל.
אבל- זה כמיטב יכולתנו, לעולם לא נוכל לתת להם הכל, אנחנו אנושיים.
ובעיקר-
אנחנו כילדים להורינו צריכים לשחרר את הטענה והטינה על מה שלא קיבלנו מהם.
