משתפת אתכם בשיחה שהיתה לי עם חברה,
שממש ממש מכבדת את ההורים שלה,
אבל הימים האחרונים במלחמה היו קשוחים לה במיוחד.
אבא שלה מרגיש שהכל סוגר עליו, האי ודאות שמשגעת את כולנו לא פוסחת עליו, והוא כל הזמן מתלונן.
כל
הזמן
טענות
ותלונות
וכמה הוא סובל וכמה קשה לו
והיא כבר מותשת מזה לגמרי.
ניסינו ביחד להבין מה בדיוק קשה לה בסיטואציה הזו.
והבנו ביחד שמה שגומר אותה זה שכל מה שהיא עושה- מקשיבה, עוזרת, עוטפת, מנסה לשמח-
לא עוזר.
אפילו להיפך
כמה שהיא מנסה
להוציא אותו מהמצברוח המדוכא ומהבאסה התמידית-
איכשהו הוא משליך עליה את הקושי.
ואז אמרתי לה-
מהממת שאת,
את לא אחראית שהוא יהיה שמח
או מרוצה
או רגוע.
את יודעת למה?
כי זה לא בידיים שלך.
אין לנו שליטה על איך אחרים ירגישו.
(וזה כמובן כולל את הילדים ואת בן הזוג וכל האנשים שסביבנו…)
אנחנו יכולות לעשות כמיטב יכולתנו-
להקשיב
לעזור
לפנק
להיות שמחות ונחמדות,
ועדיין האחרים יכולים לבחור להמשיך להתבאס.
זה לא בשליטה שלנו.
הקושי הגדול שלנו הוא כשאנחנו חושבות שזה בידיים שלנו,
מתאמצות מתאמצות מתאמצות,
וזה לא מצליח.
שחררי.
זה לא המקום שלך לקחת אחריות על הרגשות שלהם
הייתי אומרת שזה אפילו קצת להיות מלמעלה מולם-
לנסות 'לחנך' או 'להנדס' את הרגשות שלהם.
אני עושה את תפקידי.
אני משתדלת להביא אנרגיה טובה, שמחה, לעזור במה שאני יכולה.
מה הם יעשו עם זה?
שלהם לגמרי.
ואין לי מה להרגיש רע מזה שהם ממשיכים להיות מבואסים.
(כלומר ברור שזה לא כיף ולא נעים לי, אבל זה בוודאי לא אחריותי)
וככל שאני כותבת אני שמה לב כמה שזה נכון גם מול הילדים שלנו ולא רק מול ההורים.
מקווה שעזרתי,
שנמשיך לשמוע בשורות טובות
