אמא שלי אלמנה, היא משתפת אותי,
ואנחנו, שלוש הבנות,
משתדלות שהיא לא תהיה לבד בשבת אף פעם.
אבל אם לומר את האמת,
להזמין אותה לשבת הפך להיות עול שקשה לשאת.
יש לה מה להגיד על כל דבר שאני עושה,
על השירים שבעלי בוחר לשיר,
על האוכל שמוגש,
על הנכדים המקסימים שלי שמה לעשות עושים רעש,
על התפילה והחזן והשכנות
בקיצור על כל מה שזז.
זה מגיע לרמה שהילדים הנשואים מבררים
אם סבתא נמצאת השבת לפני שהם מחליטים אם להגיע,
פשוט כי היא מייצרת פה אווירה כזו כבדה ומבאסת,
שמי שיכול, פשוט מתחמק מלהיות איתה!
מה אני יכולה לעשות?
מצד אחד חשוב לי לכבד אותה, וגם שהיא לא תהיה לבד,
ומצד שני זה כבר פוגע במשפחה שלי!
מה עושים?
בהחלט התמודדות קשוחה, ולצערי, מאוד נפוצה.
לא פעם, המקום הזה של "נזמין אותה, שהיא לא תהיה לבד"
שבא מהכוונות הכי טובות, לעזור, להקל, לתת מקום,
נותן לסבתא הרגשה שהיא סרח עודף.
שעושים לה טובה כשמארחים אותה,
שבעצם היא טיפטיפה מיותרת במארג המשפחתי של הילדים והנכדים שלה.
ואז, מהמקום המסכן והנזקק הזה,
שהוא הכי לא המקום של "אמא",
המכובדת, ראש המשפחה, מקור החיים של כולם,
היא סוג של "תופסת בכוח" את המקום הטבעי שלה,
מבקרת, מעירה הערות, משתלטת על הסיטואציה,
כאילו חוזרת בכוח למקום שלה, של להיות מלמעלה.
וכולם סובלים. (גם היא…)
בתוכניות שלי אני מלמדת איך להיות במקום הנכון שלנו מול ההורים,
וממילא, ההורים חוזרים למקום שלהם בטוב,
וכל הדינמיקה הופכת להיות נעימה ורגועה יותר.
