הלכתי לבדיקת דם שגרתית הבוקר.
אני יושבת, מחכה. מחכה.
ממשיכה לחכות.
נכנסים אנשים עם כל מיני מספרים לא קשורים בלי שום הגיון ברצף, הרגשתי שאני משתגעת.
לפחות תגידו לי מתי אני אכנס בסוף.
לא קרה.
ואז זיהיתי שאותה הרגשה בדיוק היתה לי אתמול, כשהייתי בדרך למשהו חשוב שאסור לאחר אליו ונתקעתי כל רגע בעוד פקק.
ואין בזה היגיון.
סתם.
עוד פקק ועוד אחד.
וואי זה ממש מוציא מהדעת.
ואז ניסיתי רגע לחשוב עם עצמי למה זה כל כך מפוצץ אותי.
ושמתי לב שבכל הסיטואציות האלה אין לי שום שליטה על מה שקורה, אני תקועה חסרת אונים בפקק או בתור, ומה שיותר קשה לי, זה שאני לא מבינה מה הסיפור ולמה יש כזה עיכוב.
אם יגידו לי שזה כי הגיע מישהו חולה ממש והיה צריך לטפל בו, או שיסבירו לי שיש עבודות בכביש או תאונה- זה יהיה לי יותר קל, כי זה מובן. לא כייף כמובן, אבל הגיוני.
והרגשתי שהעבודה שהייתי צריכה לעשות שם זה להסכים שה' מנהל את האירוע. ושנגיע בדיוק בזמן שהוא חושב שטוב שנגיע. לשחרר את תודעת השליטה הכוזבת שלי ולהבין מי באמת מכוון את האירוע.
וזו העבודה המיוחדת של ראש השנה. להמליך עלינו את ה'.
לקבל ולהפנים שהוא זה שמנהל את האירוע, אבל לא ממקום של 'אוף איזה מעצבן שאני לא מנהלת את זה כי וואלה הייתי עושה את זה יותר טוב', אלא ממקום של בת, שגם כשהיא לא מבינה את ההגיון של מה שקורה היא רגועה שהאירוע מנוהל היטב ולטובה.
וזה גם נוגע בקושי של כולנו לכבד את ההורים שלנו. הרי כולנו שמענו אלף פעמים שצריך להיות נאמנים לעצמנו ולהקשיב לקול הפנימי שלנו, ומה לעשות, שלכבד את ההורים זה הרבה פעמים לעשות משהו שהוא לא הקול הפנימי שלנו, לפעמים סותר אותו ולא פעם גם לא נראה לנו הגיוני ומובן.
וזו אותה עבודה.
להיות מוכנה להיות בת.
שלהם, של ה', לכבד גם כשאני לא מבינה. להמליך עלי את ה', גם כשנראה לי שאני הייתי מנהלת את האירוע טוב יותר.
שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, שהטוב יהיה מובן וגלוי ונעים.
שנתעסק בשמחות ושנצמח מדברים טובים.
תודה שאתם כאן
