אני ילדה מאוד טובה. אפשר להגיד שהבית די תלוי בי. אני מבשלת מדהים, מסדרת, יודעת לארגן דברים… ההורים שלי מאוד מאוד מעריכים אותי ואומרים לי תודה כל הזמן. וזה מפריע לי…
אמא שלי מסוגלת לומר לי ''את יכולה להסביר לי איך את מכינה את האוכל הזה?" או ''תראי לי איך את מארגנת את זה'', וכל מיני אמירות כאלה שזה ממש לא כיף לי לשמוע!
למה לא כיף לך?
לא יודעת… זה לא אמור להיות ככה! היא לא אמורה לבקש ממני שאסביר לה איך עושים… זה צריך להיות הפוך, שאני מבקשת שתראה לי איך לעשות… אני הבת שלה, היא האמא בסיפור!
אכן בעיה.
לדעתי הרבה פעמים הקושי שלנו מול ההורים זה שאנחנו חושבים על 'מה אמור להיות' וכואבים את הפער בין זה לבין המציאות…
הורים אמורים להיות דוגמא אישית, ואם זה לא קורה זה בעיה ואני אמורה להעיר להם על זה. הורים אמורים לעזור לילדים שלהם עם הנכדים, הורים אמורים להיות משענת לילדים שלהם, ולא להיפך, לבקש מהילדים שלהם תמיכה רגשית.
להמשיך?
כשאנחנו עסוקים בפער שבין מה שההורים שלנו אמורים לעשות לבין מה שהם עושים בפועל, אנחנו נמצאים במקום שיפוטי, ולא בריא. ויותר מזה, זה מקום מאוד מתסכל. כי זה שאני חושבת שההורים שלי אמורים לעשות משהו לא גורם להם לעשות אותו, ולפעמים אפילו להיפך…
אז מה כן?
המפתח הוא בקבלת המציאות. 'אמור זה שם של דג' כמו שהילדים שלי אוהבים לומר. ההורים לא אמורים לעשות שום דבר מבחינתנו.
(מול הקב''ה בוודאי שהם אמורים לעשות כל מיני דברים, אבל זה העסק שלהם מולו, אני לא קשורה…)
ומכיוון שאני לא עסוקה במה הם אמורים לעשות ומה הם לא עושים- אני מפסיקה לשפוט, ונכנסת לקשר רגוע מולם, כי אני לא חווה כל הזמן את הפער הזה, שהוא באמת- לא העסק שלי… ואז, באופן מופלא, אני מתחילה לראות מה כן קורה. מה טוב ומיטיב לי בהתנהלות שלהם.
