יש לנו נטייה כזו, לחכות לרגע האחרון.
זה משתלם,
כי אנחנו שומרים על החופש שלנו
(או לפחות על אשלייה של חופש)
לעשות מה שאנחנו רוצים ולא להתחייב.
זה כיף כי אנחנו דוחים את הצורך
לשבת ולחשוב ברצינות על הנושא לאחר כך.
לפעמים זה דברים שלא כיף לעשות אותם
(למרות שממש כיף כשהם עשויים!)
ואנחנו מחכים עד שלא תהיה לנו ברירה
ונהיה חייבים לעשות אותם.
(כל המורים בקהל מזדהים איתי עכשיו)
אז היחסים שלנו עם ההורים?
להם אין דד ליין.
אף אחד לא יבוא ויגיד לך 'מותק, את חייבת לעשות את זה עכשיו! עד שבת הבאה את חייבת להגיע למצב שנעים לך איתם'.
אפשר לדחות את הטיפול ביחסים החשובים האלה לאחר כך.
ולאחרי החגים ולאחרי הפרוייקט ולאחרי…
וזה חבל.
כי זה אומר לחיות הרבה פחות טוב במשך שנים,
עם אנשים קרובים קרובים,
שלא לדבר על ההשלכות שיש
ליחסים רעועים איתם על הזוגיות,
על ההורות, על הביטחון העצמי ובכלל…
אבל כמו הרבה דברים חשובים באמת-
צריך להחליט שזהו,
היום אני מתחילה לטפל בזה.
היום, לא דוחה את זה יותר.
ואז החיים מתחילים להיות הרבה יותר טובים.
