לפני חודש קיבלתי הודעה שכאילו אני שלחתי- ההודעה הזמינה אותי לערב עיון על כיבוד הורים. כמובן שנרשמתי מיד, מסתבר שבישיבת עוד יוסף חי ארגנו ערב שבו הרב יצחק שפירא (שכבר סיפרתי לכם עליו כאן) יעביר שיעור ועוד כמה.
שמעתי רק חלק מהשיעור, אבל מיד קפץ לי משהו שהרב אמר, שפתח והרחיב לי נושא שכבר כתבתי עליו כאן, שזה הלעומתיות.
לחדשים כאן נעדכן שלעומתיות זה כשאני בוחרת מה לעשות בחיים כתגובה למה שההורים שלי עשו. הם צמחוניים? אני חובבת בשר. הם לא דוסים? אני אלך לצד השני ואסתובב עם חצאית לוטפת מרצפת. ההורים שלי היו ביקורתיים? אני רק אפרגן לילדים שלי ובחיים לא אעיר הערות. וכולי וכולי בכל תחומי החיים.
וכששמעתי את השיעור האירה לי עוד נקודה בנזק שהלעומתיות עושה לי. תשמעו.
בטבעי שלי, אני עושה מה שההורים שלי עשו, נכון? (כל אמא בקהל יכולה להזכר בקלות בסיטואציה שבה היא שמעה את אמא שלה מדברת מגרונה, והיא אומרת לילד שלה בדיוק את המשפטים שאמא שלה אמרה לה. )
אז אם אני רוצה משהו אחר, אני צריכה להתאמץ ולפעול נגד הטבע שלי כדי שזה יקרה.
ככל שאני יותר מאמינה שהדבר שאני רוצה מנוגד והפוך ממה שההורים שלי רצו, אני יותר חיה במאמץ, במלחמה תמידית. כי רק אם אני אתאמץ ואפעל בניגוד לטבעי אני אצליח לבנות את הבית שאני רוצה או להיות האדם שאני רוצה.
כי מה שאני רוצה- הוא לא טבעי לי, ולא יקרה מעצמו. מתישהו אני אתעייף מהמאבק הזה ואז ברור שאני אחליק חזרה את כל הדרך שהתאמצתי לעלות.
אבל, אם אני אצליח למצוא איך בעומק הרצונות שלי מתאימים למה שההורים שלי רצו, יהיה לי הרבה יותר קל. כי אז אני עושה משהו שטבעי לי, אני לא נלחם, זה קורה מעצמו, בזרימה הטבעית של החיים.
נכון יפה?
