אמא של חברה טובה שלי נפטרה. אישה כל כך מיוחדת וצדיקה, כל העולם בא לנחם בשבעה.
אחרי שבוע, כשיצא לי סוף סוף לדבר איתה כמו שצריך, היא סיפרה לי כמה כואב לה שאין לה יותר אפשרות לקיים את מצוות כיבוד הורים,
במיוחד שבמשך שנים היא עזרה לאמא שלה כל הזמן.
מצווה כל כך יקרה, היא אמרה לי בדמעות, וזהו, אני לא יכולה לקיים אותה יותר.
למה לא?
את ממשיכה לחשוב על מה שהיא עשתה או לא עשתה לך בעבר, את ממשיכה לחשוב על החינוך שהיא נתנה ועל ההתנהלות שאת זוכרת מהם כזוג, לא?
בעיני, המהות של כיבוד הורים, גם בחיים, היא לא המעשים, אלא המחשבה, הגישה. 'עיקר הכבוד- בלב'.
ואת זה, את ממשיכה גם אחרי 120 של ההורים, באיך שאת זוכרת אותם ואת המעשים שלהם.
'את בדיוק כמו סבתא שלך, עושה דרמה מכל שטות'
'אני היום חסרת ביטחון כי אמא שלי חשבה שאני צריכה להיות מושלמת וכל הזמן העירה לי'
'אמא שלי תמיד העדיפה את אחותי ולכן אני היום מקפידה לתת לכל הילדים בצורה שווה'
כל המשפטים האלה נאמרים מעמדת נפש לא מכבדת, וזה ממשיך להיות לא בסדר גם אחרי שההורים נפטרו.
ולהיפך-
'איזה איכפתיות יש לך! בדיוק כמו של סבתא ז''ל'
'היכולת שלי היום לשים לב לפרטים היא בזכות הדייקנות שאמא שלי הנחילה לי'
הם אמירות שנובעות מעמדת נפש נכונה, שממשיכה לכבד את ההורים גם אחרי שהם לא איתנו.
ההורים שלנו נשארים לנו בלב ובראש גם אחרי שהם לא איתנו, ואנחנו יכולים לבחור איך לזכור אותם- האם בצורה מכבדת, לא שיפוטית, שלא עסוקה בהתחשבנויות ובהאשמות, או לא.
הייתי אומרת שנשארתם עם הלב של המצווה, עם העיקר. כי כיבוד הורים- זה לכל החיים. שלך.
חיים ארוכים לכולכם
בשורות טובות
